פתח-תקווה בלוז
אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק חזרו להופיע על במה אחת בערב של בלוז אמיתי עם ריח של נהר המיסיסיפי. יש אנשים שמכרו את נשמתם לשטן בשביל זה, ליוסי פיקרק זה עלה רק חמישים שקל
לי זה קרה בחמישי האחרון, ולהלן הפרטים: מועדון הג'אז של עופר פורטוגלי מארח את אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק בבית שפירא, בפתח-תקווה.
זוהי השנה השביעית בה מתקיימת בבית שפירא סדרת הג'אז, שמארחת מדי חודש מוזיקאי ג'אז מובילים ויוצרים ישראליים חשובים. אמנם אני התוודעתי למקום רק בשנה שעברה, אבל אין ספק שעם רשימת המשתתפים השנה (רשימה חלקית: מזי כהן, רביעיית יובל כהן, הטריו אדריאן-מגן-הולן, וריקי מנור) ובזכות האווירה הנינוחה, אמצא לי שם מקום של קבע.
שני המוזיקאים המובילים, כשלצידם מתופף ותיק ושני נגנים צעירים, הפכו את פתח-תקוה, המושבה הראשונה על שפת הירקון, למושבה שמריחה מקרוב את גדות נהר המיסיסיפי. כן, בלוז זו מוזיקה שבאה מרחוק, מהדרום השחור של ארצות הברית. שם, במהלך שנות ה-30, התחילו מוזיקאים שחורים להוציא את הצער, את הכאב ואת ההשפלה שעברו על גופם בעבדות קשה בשירים עצובים עצובים.
על נגן הבלוז המפורסם רוברט ג'ונסון סיפרו שמכר את נשמתו לשטן כדי שיוכל לנגן בלוז טוב יותר מכל אדם. האגדה הקסומה הזאת הציתה את דמיונם של לא מעט נגנים שניסו להגיע לאותו רגע עילאי. הרבה אגדות רוק- ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, האבנים המתגלגלות או לד זפלין- גדלו על המיתוס הזה, פתחו לב רחב לבלוז הטהור והכניסו אותו גם במוזיקת הרוק הלבנה. למרות תנאי הפתיחה הקשים, המאבקים ההיסטוריים והמלחמות האינסופיות, בארץ המוסיקה הזאת פחות מוכרת לקהל ואין לה כמעט מסורת ראויה.
יש מספר מאוד מצומצם של אמנים שהצליחו ממש להכניס את הבלוז לשפה העברית ואת הקצב בשירים הישראליים. יצחק קלפטר ("ער בחלום"), שלמה מזרחי ("בלוז הגיטרה והתרנגולת השחוטה"), וגרי אקשטיין ("בלוז בית הקפה"), שעשו זאת בעבר, הם חלק מאותו קומץ. היום תמצאו בעיקר להקות שעושות זאת בשפת המקור (CG & the Hammer band, Sobo) או את רוני פיטרסון, נגן הגיטרה הנפלא, שעדיין מנגן, יוצר ומופיע עם להקה בשירים מקוריים ובמחוות לגדולי נגני הבלוז.
עד שראיתי את שמיר ואולארצ'יק בהופעה הספציפית הזו, הם היו בעיני הדבר הרחוק ביותר מהגדרה של "אנשי בלוז". הרי כולם זוכרים אותם כחלק מלהקת "כוורת", אולי הלהקה הטובה בכל הזמנים (גם אם לא ייבחרו במצעד שמקיים בימים אלה ערוץ 24 בשיתוף עם "מעריב"). אפרים, על גיטרה חשמלית, זכור כממושקף הצנוע, זה שהגיע ללהקת הנח"ל שנה לאחר שעלה מפולין. אלון, שגם בו יש מן ה'גפילטע' הפולני- זכור כנגן הבס פרוע השיער. הדרך המוזיקלית של השניים, כמו גם של שאר חברי השביעייה, התפצלה עם השנים לנתיבים שונים ובכל זאת יצא להם לשניים האלה להיפגש לא אחת בצמתים מרכזיים בין אם זה באיחודים של כוורת, בעבודה על הפקת אלבומים או כאורחים בהופעות שונות.
בשנים האחרונות כל אחד מהם מופיע עם הרכבים שונים, אבל לצורך ההופעה "נפגשנו", שהריצו בשנתיים האחרונות, הם חברו לעוד צלע מרכזית בכוורת, יצחק קלפטר. סיבוב החיים שעשו היה ארוך מספיק בכדי להקיף ולגעת בשלל ענפי העץ המוזיקלי. ועכשיו, עכשיו הם חזרו אל הקרקע וחשפו
את המסע הם פתחו בדופק גבוה עם הרבה אנרגיה, אבל בכל אותה העת הקפידו לבדוק את הדופק הפנימי שלהם ושל הקהל הנלהב. כל אחד מהם דאג לתת לאחר אוזן קשבת והסולואים המוקפדים הדגישו את ההבנה המוזיקלית הרחבה והעמוקה שלהם. אפרים הוא למעשה זה ששר את כל השירים וזה שהוביל את הדרך בנתיב הנכון. הוא לא שכח להפנות את תשומת הלב גם לגיא דגן שניגן מצוין במפוחית והוסיף לשירים טאצ' בסטייל דרומי.
את אבני הדרך הבלוזיות ששר שמיר באנגלית אפשר למצוא כמעט בכל אוסף בלוז שמכבד את עצמו ושירים כמו"Jonny Be Good" (צ'אק ברי) או "Blue suede shoes" (אלביס פרסלי), נכנסו כבר מזמן להיכל התהילה של הרוק'נרול.
זקן חכם אמר פעם שאי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים. על שמיר ואולארצ'יק אפשר להגיד שאולי אי אפשר אבל גם לא ממש צריך, ללמד אותם תרגילים חדשים. הרי את התרגילים הישנים, אלה שהם מכירים כבר בעל-פה, אי אפשר ללמד בשום בית ספר.
מועדון הג'אז של עופר פורטוגלי מארח: אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק, 26.10.06
נא להמתין לטעינת התגובות
