סקס אין דה סיטי
"שורטבאס", סרטו של ג'ון קמרון מיצ'ל, לא מנסה להרשים אתכם: הוא כאן בשביל הסקס והוא עושה את זה מצויין. ניב שטנדל ממליץ לכם לצפות בו, אם אתם תל אביבים מעל גיל 18 ומצליחים להישאר ערים אחרי השעה 22:00
"שורטבאס" הוא גרסת הסקס ל"תמונות קצרות". הוא מגולל מספר סיפורים מצטלבים, שכולם עוסקים בפניו השונות של הסקס. ג'יימס (פול דובסון) וג'יימי (פי. ג'יי. דבוי) הם זוג הומוסקסואלים המנסים להמיס את הקרחונים ההולכים ומרחיקים ביניהם. לצופים מן הצד – כמו קת' (ג'יי בראנאן) הצעיר והתמים, או קיילב (פיטר סטיקלס), העוקב אחריהם מחלון דירתו באובססיביות – הם דווקא נראים מאושרים. אבל זוג הג'יימים חווה משבר זוגיות, ובצר להם פונים ליועצת הזוגיות סופיה (סוק-יין לי), מטפלת מינית שכדרכם של יועצים בקומדיות מסבירה לאחרים את מה שהיא לא מצליחה ליישם בבית.
היא מעולם לא חוותה אורגזמה, והשיטות האלטרנטיביות בהן היא מנסה לפתור את הבעיות שלה עם בעלה רוב (רפאל ברקר) לא ממש מקדמות אותה. היא פוגשת בסברין (לינדזי בימיש), פריקית מתוסבכת בימים ומלכת סאדו בלילות, שכמהה לקשר שלא יתבסס על משחקי שליטה. וכולם נפגשים ב"שורטבאס", הבורדל הסדומיסטי שמנהל ברוב פאר ג'אסטין בונד, "כמו בסיקסטיז, רק עם פחות תקווה".
"שורטבאס" זכה, כצפוי, לעורר סביבו מהומה ציבורית (גם בארץ). הוא מציג שלל אקטים מיניים מפורשים, מכל הסוגים ומכל הכיוונים, בבוטות, בססגוניות ובנועזות שהיו יכולות למצב אותו גם כ"סרט כחול אמנותי", שלא לדבר על זה שחלק ניכר ממנו מוקדש לקהילה הגאה (שבוודאי תהפוך אותו לקאלט מיידי).
ברור לי שחלק ניכר מן הצופים יירתע ויברח מן האולם כל עוד נפשו בו עוד בטרם יסתיים סיקוונס הפתיחה המסעיר, ומאידך, רבים אחרים ינהרו ויגדשו את אולם סינמטק תל אביב בהופעתו החד-יומית של הסרט (הסרט אושר על ידי הצנזורה להקרנה רק לאחר השעה 22:00, ורק לבני 18 ומעלה, חרף התנגדויות מוסרניות. שאפו). אבל הצגתו של "שורטבאס" כפורנוגרפיה קונטרוברסלית חוטאת ליצירה.
השימוש הגלוי וחסר העכבות של הסרט בסקס מאפשר לו לנהל דיון קולנועי כן ומשוחרר על מקומו המרכזי של הסקס בחיינו: כמגדיר זוגיות, כמגדיר אישיות, כהתגלמות של אושר עילאי, כמפלט ממצוקות נפשיות, כאמצעי לפורקן רגשי, כחומה אחרונה של פרטיות. הפורנוגרפיה אינה העיקר כאן. הסקס כן.
סקס הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד. מתוך הסרט יח''צ
פורפליי זה לילדים
"שורטבאס" הוא סרטו השני של ג'ון קמרון מיצ'ל, אחרי "הדוויג והשארית העצבנית" הפולחני. הנושא הלוהט, הסגנון הנועז והבידוד המסחרי מבטיחים שגם "שורטבאס" יהפוך ליצירת פולחן מדוברת בקרב יודעי דבר. אך הקונטקסט הפוליטי עוד יעשה עוול לכישרונותיו הקולנועיים של מיצ'ל, שבאים כאן לידי ביטוי מענג, כמו בפסקול המצוין, או בצילום המרחף על פני דגם אנימציה לואו-טקי של ניו יורק, ובעיקר, מנת ההומור שהסרט גדוש בה.
לפחות עד ש"בוראט" יגיע, "שורטבאס" הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים שתוכלו לתפוס על המסכים כרגע, וגם הכי בועטים: הוא כולל, בין היתר, ביצוע להמנון האמריקאי שהדרך היחידה להגדירו היא "ביצוע מהתחת".
וכמובן, צריך להזכיר שמיצ'ל גם יודע לביים שחקנים. "שורטבאס" עטור שחקנים אלמוניים, אותם ליהק
מיצ'ל באמצעות אתר אינטרנט, וגיבש בתהליך ארוך של מפגשים חברתיים. זה בהחלט עבד, והשחקנים מתנהלים בנינוחות טבעית זה לצד זה (או זה בתוך זה). זה אולי קצת פחות מרשים מלראות את קלואי סביני בודקת לוינסנט גאלו את המיקרופון ב"בראון באני", אבל זה עדיין מרשים מאוד. השחקנים נדרשים כאן למידה רבה של התערטלות – לא רק פיזית, גם רגשית, משום שחלק ניכר מהסיפורים מבוסס על המטענים שהביאו עמם לסט.
כשכל זה עובד, זה עובד מצוין, שילוב מוצלח בין בשר לרוח. אבל כשמיצ'ל מנסה, במהלך חלקו השני של הסרט, להיות קצת יותר רציני, לנסוך על הסרט אוירה עגמומית, להתרפק על האומללות המנוכרת של אחרי ה-11 בספטמבר, ובעיקר להתמסר לשקיעתו הדיכאונית של ג'יימס האובדני, הסרט מאבד מחינו, ומתקשה לחזור לקצב הנכון.
עודף מעשרים מילה: נועז כמו התערטלות פומבית, מצחיק כמו איבר מכווץ, מענג כמו מולטי אורגזמה – ואז מתעקש להיות רציני. ואתה רק רצית סטוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
