הם לא מ-פ-ח-ד-י-ם
סרט ההמשך מסדרת "הטינה" מתמקד באותו טריק ישן של סרטי אימה: פריימים חשוכים, תנועות מצלמה איטיות ו-בו! אתם כבר לא לבד. ניב שטנדל מעדיף להיות לבד מאשר לצפות בסרט המטופש הזה
(מכשפה יפנית זקנה באזהרה אפוקליפטית לכל מי שמייחל לגוויעת סדרת "הטינה")
זה מתחיל טוב: עקרת בית (בטח נואשת) נוטלת בידיה את נשקן של עקרות הבית הנואשות – המחבת – יוצקת את השמן הרותח על קרקפתו של בעלה, ואז חובטת בו לוידוא הריגה. מוזר, מעורפל, חסר היגיון, אלים ומחריד. אלו הסצנות מהן נוצר קאלט. אבל לא כאן. לא היום.
בסיום הסרט הקודם בסדרת "הטינה", קארן דייויס (שרה מישל גלר) שרפה את הבית הרדוף, בתקווה שאיתו תישרף הקללה. אבל אם זה היה מצליח לה, לא היה למפיקים איך לסחוט עוד קצת כסף מהלימון האסיאתי הזה. כעת היא מאושפזת בבית חולים בטוקיו, שכפי הנראה איש מעובדיו לא נמנה על מיליוני הצופים בסרט הראשון, ולכן כולם מסכימים על כך שהיא פירומנית מטורפת. אחותה אוברי (אמבר טמבלין, "ג'ואן מארקדיה"), חמושה בתסביך הבת הלא-מועדפת ובפרצוף שמגיע קומפלקט עם התסביך הזה, נשלחת להציל את האחות האומללה, שרוחות הרפאים המשתנקות ממשיכות לרדוף אותה גם באגף הסגור.
בזמן שאוברי ועיתונאי מקומי סקרן (אדיסון צ'ן מ"infernal affairs" ההונג-קונגי, שאוטוטו מגיע הרימייק שעשה לו סקורסזה) יוצאים לחפש את שורשי הקללה, עושה הקללה את צעדיה הראשונים בשתי אסכולות שכיחות בז'אנר האימה המודרני: מתבגרים חוצפנים שצוחקים לאגדות אורבניות בפרצוף ומשלמים על כך (ובמקרה שלפנינו, שלוש תלמידות קולג' בטוקיו שנכנסות לבית הארור); וילדים ווירדואים פעורי עיניים שרואים את מה שאף מבוגר מסביבם לא רואה (כאן, ילד יתום מאם בשיקגו, שבקושי מצליח להסתגל לזוגתו החדשה של אביו, וכבר מגלה שזו אמא חורגת מהאגדות). כפי שאתם יכולים להבין, כנראה שלאחר שהייתה סגורה בבית במשך שלושה סרטים, לקיאקו, הרוח נוטרת הטינה, התחיל לשעמם. קיאקו יצאה לראות עולם - כדאי שהעולם יתחבא.
"הטינה 2" מיועד כנראה בעיקר למעריצי הסדרה (ואלו, אם להתבסס על נתוני הצפייה בארה"ב, רבים), שיוכלו להתפלפל בפורומים באינטרנט על מקורות הטינה. מהסרט הקודם אנחנו כבר יודעים שקיאקו נרצחה על ידי בעלה הקנאי, ונותרה לשוטט בתאוות נקם רצחנית ובפריזורה בעייתית בבית הנטוש, ביחד עם בנה המיילל, שנוהג להצטנף בפינות חשוכות עד שאמא תגמור לעבוד. הפעם נלמד שהכל מתחיל בעצם בחינוך רע. קיאקו שימשה בילדותה כפח האשפה אליו רוקנה אמה מגרשת השדים את הרוחות הרעות של הכפריים היפנים. כנראה שכדי לשכנע את האמריקאים בצדקת הטינה לא מספיק להירצח על ידי גבר אלים, צריך גם להיות קורבן להתעללות מילדות.
ואולי גם זה לא מספיק. כי בכל הקשור להצדקות נרטיביות, סרטי "הטינה" ממשיכים להיראות כמו נקמתה העיוורת של האישה המטורפת. בקונטקסט היפני, בתרבות שהגבילה את כוחה וחירותה של האישה כמו נעלי הסדום שאליהן תחבה את כפות רגליה, עוד היה בנרטיב הזה קמצוץ חתרנות אידיאולוגית מהסוג שהופך סרט אימה עשוי היטב ליצירה מעניינת עם אופציה לקאלט. בהגירה למערב זה אבד לגמרי. הסיבוך הנוסף עם דמות האם
אפשר לפטור את כל העניין בכך שסרט אימה צריך להפחיד, זה הכל, בלי מסרים חתרניים ובלי הצדקות פסיכולוגיות. נניח. אך גם כאן לוקה "הטינה 2" בחוסר אפקטיביות. טאקשי שימיזו, שלא נותן לסדרה הזו למוש מידיו, ממחזר עד זרא טריק אחד: פריים סגור וחשוך על דמות, תנועת מצלמה איטית, בו! – יש כאן עוד מישהו. עין חורשת רעות מציצה, אצבעות גרמיות מיטיבות אחיזה, סבך שערות שחורות מאפיל את המסך. תגידו שלום לעוד דמות.
ההיגיון העלילתי כל כך חסר היגיון, עד כי כללי המשחק פתוחים לחלוטין. כל דמות היא קורבן פוטנציאלי – גם אם היא תמימה כאמא תרזה וטובת לב כמלאך גבריאל, גם אם מעולם לא התקרבה לבית המקולל ומעולם לא שמעה על טוקיו - וכל פינה בפריים היא מארב אפשרי של רוחות רפאים, מחדר המקלחת ועד תצלומים דו-ממדיים. אבל נוסחת ההבהלות של שימיזו מופעלת בלופ כה מתיש, עד שמנעד התגובות אליה נע בין פיהוקים משועממים לצחקוקים בלתי נשלטים. כן, לרגעים מסוימים, "הטינה 2" היא פרודיה יותר מצחיקה מ"מת לצעוק 4".
עודף מעשרים מילה: מסע הבהלות חובק עולם, וטיול שורשים למקורות הטינה, בכרטיס אחד. עסקה הרבה פחות משתלמת ממה שהיא נשמעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
