תפתח כחלון
"מחדרה למדריד" ניסה לספר את סיפורו האמיתי של אור כחלון, אבל נמנע מהתייחסות לסוגיות הכואבות באמת בחייו. עדיה אמרי אור חושבת שזה יכול היה להיות סרט טוב, אילו הנער המרקד היה נפתח למצלמות
לסיפור הזה לא היה טעם לולא היה מצליח טוב כל-כך לשקף את הפספוס הגדול של יוצרי "מחדרה למדריד" סרט התעודה הדוקו-סלבי על מפעל חייו של הרקדן הנולד בן ה-18, אור כחלון. הפרימה בלרינה של ישראל התוודה לא פעם בראיונות לכלי תקשורת המוניים ולמקומונים למיניהם כי מבית הספר בחדרה ברח, לא רק כי לא ניתנו לו אופציות להתפתח כרקדן, אלא כי התנכלו לו, הציקו לו, התעללו בו וקראו לו בכל שם גנאי על המנעד העצום שבין נקבה למתחנגל.
"לא היה לי טוב שם ושמעתי שבתלמה ילין יש מגמה מעולה", אמר כחלון למצלמה, חתם את ההתייחסות לחלק הזה בחייו וכיבה את האור על סיפור המאבק בהורים, המעבר העצמאי לת"א ומימון הלימודים באמצעות מק-ג'וב זה או אחר. ואמנם, שמירת פרטיותו של כחלון בהחלט חשובה, אך כאשר מתיימרים לעשות סרט על חייו ולא רק למרוח פריימים – אין כל וויכוח, עוצרי נשימה – על פני משבצת שידור של שעה, אי אפשר שלא לתת את הדעת במאבק שלו לרקוד למרות ועל אף. אם לפשט את העניין (להבדיל וכו'), זה קצת כמו לעשות סרט על רצח רבין מבלי להתייחס ממש לרצח.
"מחדרה למדריד" (רפרור גרוע ל"בין כרכור לסינגפור", מי בכלל רוצה להיות חיים הכט?) הוא סרט טוב. יחסית. יחסית לשלל הדוקו-סלב הסלולריים ויחסית לפסגות הנביבות אליהן מסוגלים להגיע סרטים על מפעל חייהן של בר רפאלי או אגם רודברג. על פי אותו עיקרון יחסי, אור הוא מסמר-ערב מיוחד, בעל אישיות רב-גונית, קול רך ושיק מיוסר. אבל מעבר לאלו הוא גם יחסית, ואף יותר מזה, לא מעניין. למרות הישגיו, מוטב היה שלא לשלוח את היד אל הנער בשלב הזה רק כי הזכיינית זקוקה לפרומו נחמד לעונה הבאה של "נולד לרקוד" וכי "נו טוב, אנחנו נמצאים בין עונת שידורים אחת לשנייה וחייבים פִילֵר" ולהמתין, לפחות עוד כמה שנים לנביטתו הבשלה והמקסימה של הזרע האצילי.
בראשית הסרט, יושב כחלון בדירתו הזמנית מול הבמאי הדרוך, מונה באצבעותיו את הנושאים שכבר כיסתה השיחה ואומר "אז יש לך כבר הרבה עליי. יש לך (1) אותי עם ריטה, (2) אותי בתחנת הכוח, (3) אותי עם ההורים שלי. מה עוד כבר צריך?" ובכן, למרות שכחלון חף מאשמה, התשובה הטובה ביותר לשאלה היא: עלילה. את הצחוק הבריא באמת שלא בלמתי כאשר הכיר לצופים את 2 הנשים המבוגרות בחייו: סבתו,מאסו כחלון והשכנה-חברה הכי טובה שלה, מאסו כחלון – ולא נמנעתי אף לחוש אמפתיה כשסיפר על
הדרמה הכי קיצונית אליה 'הצליח' הסרט להגיע היתה כאשר כחלון נזכר ברעד ברגע בו לחץ הסאונדמן על מקש הפליי, בשיר הליווי לריקוד הגמר שלו וזה החל לרעוד ולקפוץ. שאלות חביבות נשאלו גם חברי הפאנל – עידו תדמור, אוהד נהרין ושאר מרעין בישעין – על השפעת הטלוויזיה על המחול ועל נכונותם ההולכת וגוברת של הורים לאפשר לילדיהם הזכרים, לממש את חיבתם לתנועה ומחול ולדחוף אותם למצוינות, גם בתחום שנחשב למזוהה עם "המחלה הנוראית בתבל", היזהרו שלא להידבק - חד מיניות.
אור כחלון, אולי בדומה להראל סקעת, הוא מוצר יפייפה, ולדעת רבים גם עוצר נשימה. גם מצפייה של שעה על מיוּט בתנועותיו של האחד וחיוכיו של האחר, לא מתים. אבל משום מה לא נראה שכאשר הוגדרו תנאי המרכז לזכייניות הטלוויזיה, התכוונו קודקודיו לסרטים שכאלו כאשר הציבו מכסה מסוימת להפקות מקור. עם כל הכבוד "מחדרה למדריד" יכולה הייתה להתמקם נפלא גם בראש ז'אנר ה"חמש בעשר" או ב-9.90.
נא להמתין לטעינת התגובות
