עסקים עם השטן
ננוצ'קה הם להקה ניו-יורקית שרק במקרה יש לה שורשים בישראל. אסף אביר הלך להופעה של החבר'ה שנשמעים כאילו הם עושים עסקים לא רעים עם השטן בכבודו ובעצמו
מה שדווקא קל לתאר זה את איך שננוצ'קה נראים: גיטריסט ומתופף שמזיעים מעל הכלים שלהם ומנגנים בכל הכוח רוק מאוד מהיר, מאוד מורכב, מאוד מדויק, ובהופעה שנתנו ביום ראשון גם מאוד רועש; וביניהם זמרת קטנה עם גיטרת בס גדולה ועיניים מאופרות בשחור, שזזה כמו דוגמנית בקריז ולא נותנת לקהל להבין אם הכל בדיחה בעיניה או אם היא בכלל בעולם אחר.
מהאקורד הראשון במופע יולה יורה אנרגיה. זו לא אנרגיה של "יש לי הרבה מה לומר ויש לי בס ובמה" ולא של "אני הולכת לכבוש את האברקסס ואחר כך את העולם". זה גם לא שיש מה לכבוש באברקסס. האנרגיה של יולה היא אנרגיה של "הייתי מנגנת ושרה בשמינית מהקצב לו יכולתי, והייתי נותנת
לכם להבין מה קורה פה או לפחות להסדיר את הנשימה, אבל עכשיו זה הולך להיות יותר חזק". זו אנרגיה של מישהי שהיה אפשר לחשוב שהיא על סף איבוד שליטה, אלמלא הריצה המקצוענית של אצבעותיה על הבס והובלת השיאים המוזיקלים המתוזמרים.
הדרך הקלה ביותר לתאר את השירה של יולה היא אכן בהשוואה לגוון סטפאני ב-”Tragic Kingdom” של נו דאוט (האלבום עם I'm Just a Girl ו-Don't Speak), או לביורק מתקופתה כסולנית בשוגר-קיובס, לפני שהפכה את השירה שלה למיצג גבולי. הקול של יולה קטן מהקולות שאליהם משווים אותו, אבל מה שהיא עושה עם הקול שלה לא קטן יותר ממה שסטפאני וביורק עשו בזמנו - והיא לא מחקה אף אחד. משחקי רעידות הקול דומים לפעמים למשהו אחר, וכך גם הצרידות המכוונת בכמה מפזמוני השירים, ובכל זאת זה קול שראוי להכיר אותו באופן אישי וישיר.
ננוצ'קה שונים מרוב הלהקות שצצות עכשיו בברים ובבתי קפה. הם לא מופע ישראלי. הם לא להקה ישראלית ש"נסעה לניו יורק והתפתחה שם" כמו איזו מוניקה סקס. הם להקה ניו יורקית, שמגיעה ממעמקי הסצינה שם, וההתכתבות שלה היא לא עם גוון סטפאני או הקלאש או פיונה אפל או משהו אחר שמחויב להיסטוריית הפלייליסטים של גלגל"צ. יחד עם הפינק נויז, ישראלים-ניו-יורקיים גם הם, ננוצ'קה היא פיסת רוק זרה ואולטרא-עדכנית, שלא היינו מתוודעים אליה בשנתיים הקרובות אלמלא חברי הלהקה היו מתגעגעים הביתה.
ננוצ'קה באברקסס, 15.10.
ההופעה הבאה של ננוצ'קה תתקיים בחמישי, 19.10 במועדון קולטורה בשעה 22:00
נא להמתין לטעינת התגובות
