המדריך למתים בכפר
"המדריך לחיים בכפר", סרטו החדש של רוברט אלטמן, עוסק בהומור ואופטימיות לא טיפוסית בשאלות של חיים ומוות. ניב שטנדל נהנה מכל רגע של אלטמן הקשיש במיטבו
"המדריך לחיים בכפר" הוא למעשה מופע מוסיקלי המועבר ברדיו בשידור חי, ונערך ב"תיאטרון פיצג'רלד" שבמינסוטה. קיילור מגלם את G.K., שכמו במציאות מתפקד בו זמנית כמנחה המופע, הכוכב הראשי שלו, וקריין וזמר הפרסומות. G.K. הנינוח מסרב לתת לעובדה שמדובר בתוכנית האחרונה של "המדריך" לרגש אותו. הוא ממשיך להתנהל בשלוות נפש סטואית, להיסחף בקלות לשיחות חולין חסרות תוחלת, ולהעביר עוד יום בעבודה. זו דרכו מאז ומתמיד, ואין לו כל כוונה להפוך את הערב הזה לאירוע יוצא דופן.
אבל G.K. לא לבד, מפני שכרגיל אצל אלטמן, אין כוכב אחד - יש אנסמבל. כל גיבור במופע של אלטמן זוכה למנת אור הזרקורים שלו: צמד האחיות יולנדה ורונדה (מריל סטריפ ולילי טומלין), החצי שנותר מרביעיית אחיות-זמרות שלא זכו לפריצה לה ייחלו, ובתה המתבגרת והדיכאונית של יולנדה, לולה (לינדסי לוהן); דאסטי ולפטי (וודי הארלסון וג'ון סי. ריילי), צמד בוקרים מזמרים גסי רוח עם חיבה עזה לבדיחות בטעם רע; צ'אק אייקרס (ל.ק. ג'ונס), זמר קשיש שכוחו כבר אינו במותניו וקולו כבר אינו במיתריו; גאי נואר (קווין קליין), איש האבטחה של האולפנים, עם מניירות של פילם נואר וסלפסטיק של סרט אילם, מולי (מאיה רודולף), עוזרת ההפקה ההריונית שמתאמצת להשאיר את G.K. על הפסים; "האישה המסוכנת" (וירג'יניה מדסן), יפהפייה מסתורית שמשוטטת על הסט כרוח רפאים מלאכית ואיש אינו יודע מה היא צופנת במעילה הלבן; ו"איש הגרזן" (טומי לי ג'ונס), נציג הרוכשים וחורץ הגורלות.
"המדריך" הוא סרט אלטמני קלאסי, סגנונית ונרטיבית. אלטמן נעשה כבר שם נרדף לסרטי אנסמבל עם סיפורים מצטלבים, צילום כמו-תיעודי ודיאלוגים המתערבלים זה בזה. הכל נמצא כאן, ובשפע. סגנון הסיפור החופשי של אלטמן עובד נהדר עם התסריט של קיילור, שמבוסס על שירי קאנטרי נעימים וקטעי קישור משעשעים. כמו G.K., התסריט לא נותן לסיפור המסגרת המאיים והסופני להעיב על הסיפורים הקטנים שירכיבו את הערב המענג הזה.
שיטת הבימוי של אלטמן, שנוהג לתת לשחקניו לאלתר כמעט בחופשיות על גבי התסריט וממעט לקטוע אותם בשינויי זוויות צילום והחלפות תאורה, מנפיקה כרגיל תשואות על משחק משובח של הקאדר המוצלח. כל אחד כאן ראוי לציון, אך התגלית הגדולה של הסרט הוא ללא ספק קיילור, שההתנהלות הספק נון-שאלנטית ספק אסטרונאוטית שלו היא פנינה של משחק קומי מעודן ומדויק. כיצד האיש רב-הכישרונות הזה, שכבר שלח ידו כמעט בכל תחום אמנות אפשרי, לא פרץ אל המסך הגדול עד היום? האם הוא פשוט מנהל את
ומזקן לקשיש – בגילו המתקדם (בן 82 בפברואר הבא), כל סרט של אלטמן עשוי להתגלות כשירת הברבור שלו. ככזה, "המדריך לחיים בכפר" הוא לא עוד משל קסום על אמנות וזקנה, על אנשים שמתרפקים על הזיכרונות אבל חיים את הרגע, שחלומותיהם אולי נגוזו אך לא חולמנותם, ועל הצגה שחייבת להימשך גם כשהיא חייבת להסתיים. זוהי גם החתימה המובהקת של אלטמן על הצוואה הזו.
בערוב ימיו מחליף אלטמן את הרשעות הצינית שלו בפרגמטיזם אופטימיסטי ומלא שמחת חיים. ובעוד כולם מסתכלים על הזקן עתיר הזכויות במבט מלא הערכה והוקרה אך גם השתאות וחמלה, הוא ימשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, כמו בפעם הראשונה. הוא וודאי יסכים עם פילוסופיית החיים של G.K.: "כל תוכנית היא התוכנית האחרונה שלך".
עודף מעשרים מילה: אלטמן במיטבו, ביצירה ויטאלית ורבת קסם, על החיים ועל המוות. אלטמן לא מתמודד עם המוות – הוא יוצא איתו במחול.
נא להמתין לטעינת התגובות
