מתנה משמים
איש מבאי פסטיבל חיפה לא ידע מיהו בדיוק דוד וולך, תלמיד בישיבת פוניבז' לשעבר ובמאי נטול ניסיון. אבל רגע לפני שריקת הסיום העניק "חופשת קיץ" שלו ממד חדש של עומק לתחרות, שעד יומה האחרון לא הפגינה מקוריות או הישגים מפתיעים
וולך האלמוני, המגדיר עצמו כעובד אלוהים לשעבר, לא היה מוכר לאיש מבאי הפסטיבל, וקשה היה לחלץ מידע על נגיעות קודמות שלו במדיום הקולנועי. ובכל זאת, סרטו הארוך הראשון העניק ממד חדש של עומק לתחרות, שעד יומה האחרון לא הפגינה מקוריות או הישגים אישיים מפתיעים דוגמת "אביבה אהובתי" או "אדמה משוגעת", שהתמודדו לפני שלושה חודשים על פרסי הפסטיבל המתחרה בירושלים (והפסידו שם לסרט האזוטרי "נו אקזיט").
וולך, לשעבר תלמיד בישיבת פוניבז', פאר הישיבות הליטאיות, מתהלך ב"חופשת קיץ" בתוך קהילתו החרדית ומציע סיפור מוסר קאמרי המוגש באיפוק מירבי, ומשכיל לא למעוד לתוך שום ג'סטה חובבנית, כאילו הוא בעל ניסיון פילמאי עתיר שנים.
סיפור המסגרת בסרט מרשים זה עוקב אחר טריו משפחתי, שוולך מבודד מתוך סך כל הקהילה החרדית בירושלים. אב (אסי דיין) המרביץ תורה באברכי אחת הישיבות, אם
(שרון הכהן-בר) שהיא יושבת בית כדרכן של בנות ישראל הצדקניות ובנם הקטן (אילן גריף) העושה צעדים ראשונים,מהוססים,באוהלה של תורה.
למעשה, מעבר לשרטוט המסגרת העלילתית הרופפת, "חופשת קיץ" אינו מציע סיפור של ממש, וכל הווייתו מנותבת אל האירוע הדרמטי היחיד בסרט - נסיעה משפחתית לטבילה בים המלח, וטביעתו של הילד דווקא במימיו של ים המוות.
במקום עלילה מפורשת, וולך מקים לחיים קולנועיים טקסים דתיים, שגרת יומיום במאה שערים וסדרי קיום מצוות. הכול כדי להגיע לידי מיצוי פילמאי של מושגי האמונה ועבודת האל. מובן שטביעתו של הילד היא המבחן העליון לאמונתו של היחיד בצדקת אלוהיו. העובדה ש"חופשת קיץ" מיטיב להעביר קונפליקט זה באופן כמעט חרישי, ללא הסתייעות במילים עודפות או בסצנות מלודרמטיות מעיקות, היא עוד הוכחה לבגרותו המפתיעה של הטירון וולך.
צילום סגפני כמעט (בועז יעקב) וליווי מוזיקלי יוצא דופן באיכויותיו ובדייקנותו (אהרון קונצמן) מסייעים להעמיד את עבודתו של וולך על מדרגה גבוהה, שאינה נופלת משום סרט איראני מבית היוצר של עבאס קיאורסטמי, למשל, ולהפוך את "חופשת קיץ" למנצחו האמיתי של הפסטיבל.
לא ניתן להשאיר תגובות לכתבה זו
