אנשי הקורנפלקס
דה ראפצ'ר מביאים אלבום שלא מנסה לעשות משהו חדש, הניו יורק דולז חוזרים אחרי יותר משלושים שנה וטורי איימוס מוציאה אוסף מחומש. בועז כהן שמע את כולם
משום מקום הגיע פתאום אלבום חדש של הניו יורק דולז. להקה מתחילת שנות השבעים שהשפיעה עמוקות גם על הטראש הרוקנרולי הלבן והמחורבן, גם על הראמונז וגם על מוריסי ירום הודו.
הם התחילו ב-1971 במועדון הניו יורקי המהולל CBGB (המועדון שבו החלו את הדרך גם הראמונז, טוקינג הדס, בלונדי ופטי סמית). מוזיקלית הם שילבו את הרולינג סטונס, הסטוג'ס והרוק הזוהר של טי רקס ודייויד בואי. אלבום הבכורה "ניו יורק דולז" יצא ב-1973. התקליט השני Too Much Too Soon הופיע ב-1974. וזהו.
והנה אנחנו ב-2006, מחבקים את האלבום השלישי שלהם. מה זה אומר? אולי שהבובות הניו יורקיות שברו את שיא כל הזמנים בקטגוריית ההפסקה-הכי-ארוכה-בין-אלבום-לאלבום.
ניו יורק דולז הצטיינו לא רק בפאנק-רוק-בלוז משוגע ומעולה. הם גם דפקו הופעות אקסטרווגנטיות מצויידים בלוק אנדרוגני. טשטוש הזהות המינית היה אהוב אז על החבר'ה (לו ריד, דייויד בואי, איגי פופ, מרק בולאן ואחרים אהבו לשלב טייטס הדוק, ליפסטיק על השפתיים וגיטרות חשמליות). מכל מקום, ניו יורק דולז יצרו הארד רוק בלוזי ופאנק חלוצי אבל נראו כמו דמויות שנמלטו מסרט של ג'ון ווטרס, וזה היה משונה ומשובח ולא מסחרי בעליל.
הבובות הוציאו שני תקליטים בלבד, נכשלו ונעלמו – כשהם משפיעים על הרבה מוזיקאים אחרים אבל נשארים, בו-זמנית, אלמוניים למדי עבור רוב העולם, אשתו ואחותו. הרבה שנים אחר-כך יצאו לאור על גבי דיסקים הופעות שלהם בניו יורק ב-1975ובפאריז ב-1974, מה שרק הגביר את הצער על לכתם בטרם עת מאיתנו.
הגיטריסט ג'וני ת'אנדרס מת ב-1991, הסולן דיויד יוהנסן התעסק בכלל בקאוורים של שירי חמאה ומרגרינה משנות החמישים במועדוני לילה. אבל פתאום, בקיץ של 2004 – מוריסי התקשר וביקש מהם להופיע בפסטיבל מלטדאון. הבובות הניו יורקיות הסכימו.זמן קצר לאחר הופעת האיחוד התגלה סרטן בגופו של ארתור "קילר" קיין, הבאסיסט והוא מת. דיויד יוהנסן והגיטריסט היהודי סיל סילביאן – השניים היחידים שנותרו מההרכב המקורי - צירפו נגנים חדשים וצעירים, המשיכו להופיע (בין היתר גם עם מוריסי בפסטיבל רדינג ובלידס) ובסוף גם נכנסו מחדש לאולפן להקלטת האלבום השלישי בקריירה, 32 שנה אחרי התקליט השני – מה שמכניס אותם לספר גינס השנה.
ועכשיו מבחן התוצאה. מצד אחד, אלבום הקאמבק הוא עניין מוזר. מי צריך סליז-גלאם רוק של זקנים שהיו רלוונטים ב-1974? מצד שני, האלבום השלישי של הניו יורק דולז נשמע, במפתיע, טוב ומחוייך, רווי הומור ואירוניה עצמית
חוץ מזה, יש לאלבום הזה עטיפה נפלאה בצבע ורוד מזעזע, עטיפה שמחברת יחד את כל האלמנטים שהפכו את הניו יורק דולז לאגדה: שילוב בין צ'יז-מיוזיק לבין רוקנרול של גרביים מסריחות, תסרוקות מכוערות ועיצוב מסוגנן של מגזין כרומו מלוקק, אנרגיה טובה ואורחים שכיף תמיד לפגוש. מייקל סטייפ בא לעשות כבוד בשיר מספר 9 הסוחף והכייפי “Dancing on the Lip of a Volacano” ואיגי פופ קפץ לשיר עם יוהנסן ברצועה מספר 12 את הבלוז-רוק "Gimme Luv and Turn On the Light" . אולי זה לא מקרי ששני השירים האלה הם גם שני השירים המצטיינים באלבום הזה, שהוא לא אבן-דרך בשום מובן שהוא, אבל הוא שריטה מספיק בולטת בלימוזינת הרוק.
ונסכם: להסטוריונים של הרוק זה חתיכת קטע, הדיסק הזה. לאחרים זה עשוי להישמע מספיק מוזר ומספיק כייפי, כמו סוכריות טופי טבולות בוויסקי. המעמד המיתולוגי של הניו יורק דולז לא נפגע בכלל, וזו סיבה מספיק טובה בשבילכם להקשיב לזה.
נשארים בניו יורק, עם הדור הצעיר. המקרה של The Raptureהוא מקרה קלאסי של להקה שנשמעת כמו שהמפיקים שלה רוצים שהיא תישמע. ההרכב הניו-יורקי הזה הוא הרכב פלסטלינה. כחומר ביד היוצר. ואם פעם אלוהים היה הדי ג'יי, היום זה המפיק שמצליח לתפור לך את בגדי המלך החדשים. אז אולי יהיה איזה ילד שיצעק "ססססאמק, המלך עירום!" – אבל המפיק כבר ישכנע אותך שזה שטויות. שהגלימה שהוא תפר לך היא הכי יפה שנראתה אי פעם, והקהל אולי יראה את האמת, אבל הוא יבחר שלא להאמין למשמע אזניו.
במלים אחרות: ברוכים הבאים ל-2006. השנה שבה כולם רוצים להישמע כמו משהו אחר, ולא כמו עצמם. לפעמים זה מצליח, לפעמים קצת פחות – בסך הכל יש שפע של מוזיקה בעולם והרבה אמצעים לצרוך אותה, ככה שהכל בסדר. תוכנות שיתוף מספקות שירים ויצירות, יו טיוב נרכשה ביותר ממיליארד דולר אחרי שצברה פופולריות שלא תיאמן בכל נקודה על הגלובוס שיש בה מחשב וקו מהיר, וכל להקה שניה רוצה להישמע כמו זו שנולדה שתי דקות לפניה.
ייחוד זה העולם הישן. לעשות בדיוק מה שמישהו אחר עושה, אבל קצת יותר טוב – זה העולם החדש.
אבל נחזור ל-The Rapture שלפני שלוש שנים בדיוק הגיחה עם תקליט בכורה לא רע ולהיט ענק אחד, אבל לא הרבה יותר מזה. למזלם, הרוח נשבה בגבם והם בהחלט חלק מהגל הניו יורקי העצום שכובש לו מקום מרכזי בסצינה המוזיקלית בשנתיים האחרונות (אינטרפול, טי וי און דה רדיו, לונגווייב). הם בסדר גמור, דה רפצ'ר, אבל זהות עצמאית זה לא משהו שיש להם.
את האלבום מ-2003 הפיקו הזוג המצליח ג'יימס מרפי וטים גולדסוורת'י והם שבנו את קירות הקצב והאנרגיה של House of Jealous Lovers – עדיין אחד השירים המוצלחים של העשור הזה. דה רפצ'ר נשמעו שם בדיוק כמו שמרפי-גולדסוורת'י רצו שהרביעיה הניו יורקית הזו תישמע. פוסט-פאנק מגניב לאללה, עדכני ואנרגטי.
הפעם לקח את המשימה פול אפוורת', מי שהפיק את בלוק פארטי, פיוצ'רהדס ומקסימו פארק, עם קצת עזרה של דיינג'ר מאוס (שהפיק את "הגורילאז" ומתארח באלבום החדש והנפלא של ספארקלהורס).
אז עכשיו דה רפצ'ר כבר עושים צעד אחד הצדה. Pieces Of The People We Love ו-Calling meשני השירים שרקח דיינג'ר מאוס הם גם הרצועות האהובות עלי באלבום השני של The Rapture : דאנס פוגש רוקנרול בטעם של פעם, שמגיע מרצפת רחבת הריקודים קצת יותר למעלה. הסינגל הראשון Get Myself Into It מוכיח שמקצוענות היא לא מלה גסה.
ונסכם: מקצוענות היא לא מלה גסה, אבל צריך להזכיר להרכבים כמו דה ראפצ'ר שגם מקוריות היא לא מלה גסה
לאנשים כמוני טורי איימוס נעה בין המעצבן למקסים. בין המשעמם-עד-מוות לבין המרגש. אף פעם לא תתפסו אותי מקשיב לאלבום שלם שלה, מתחילתו ועד סופו. זה לא שאני לא רוצה, וזה לא שלא ניסיתי. פשוט לא הצלחתי לעשות את זה. יש לה שירים מוצלחים בכל אלבום, אבל היא לא מצליחה ללכוד את לבי לרצף מתמשך של האזנה.
ועכשיו כבר לא מדובר באלבום אחד, אלא בחמישה. הפסנתרנית-זמרת-יוצרת המוכשרת פתחה את כל המגרות בבית, אספה מכל הבא ליד, ודחסה לתוך סט מחומש (!) של דיסקים לא פחות מ-86 שירים(!!) – ביניהם הלהיטים הגדולים שלה (Cornflake Girl, These Years), רמיקסים ללהיטים, בי סיידס וקטעים שלא יצאו לאור עד כה. סך הכל חמישה דיסקים ארוזים בקופסא מהודרת המעוצבת כקלידי פסנתר ומוצעת לקהל במחיר מעוצב של כ-500 שקלים, פלוס מינוס.
איימוס, אשה אינטיליגנטית ובעלת אג'נדה, בחרה בקפידה יתרה ובמחשבה רבה כל אחד ואחד מ-86 השירים שבסט המחומש שלה והיא כתבה הערות לכל אחד ואחד מהשירים, כשהיא מסבירה במדוייק מדוע בחרה לכלול אותו באוסף. יפה מבחינת ההשקעה, אבל עדיין לא ברור לי מי – חוץ מאנשים שלא פותחים את היום בלי לשמוע שיר של טורי איימוס - יקנה את המארז הזה.
ונסכם: למעריצים שרופים בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
