כפר הארורים
סרט האימה "סיילנט היל" הוא עיבוד רחוק ואיטי מדי למשחק המחשב המקורי. ניב שטנדל חושב שלמשחק כזה מגיעה גרסת טראש טובה. עזבו אותו מאמנות
הנה, בכל זאת, העלילה של "סיילנט היל" – הסרט, לא משחק המחשב: שרון דה סילבה (ג'ודל פרלנד) היא ילדה קטנה שמשגעת את הוריה המאמצים בשל מנהגה הנוראי להלך מתוך שינה על ספם של צוקים מסוכנים ולמלמל "סיילנט היל, סיילנט היל". אמה של שרון, רוז (ראדה מיטשל), באקט תמוה שאפשר לצפות רק מגיבורי סרטי אימה, מחליטה לקחת את שרון לאותה סיילנט היל, עיירת רפאים במובן המאוד לא מטאפורי של המילה. למה היא חשבה שיצא מזה משהו טוב, אלוהים יודע. או התסריטאי. כמובן ששרון נעלמת בסמטאות העיירה עוד לפני שרוז מספיקה לקלל את הרגע שבו לא הקשיבה לעצת בעלה, ולפני שהיא נעצרת על ידי שוטרת אמיצה ונחושה בשם סיביל בנט (לורי הולדן).
כפי שעתידות שתי האמזונות לגלות מיד, סיילנט היל הנידחת, ששריפות פחם תת קרקעיות עדיין משתוללות תחת בתיה, משמשת כזירת קרב סוערת ובוערת בין כוחות החושך לכוחות האופל, או משהו כזה. יש שם זומבים מפלצתיים שקמים לתחייה לקול צופרי יום הזיכרון, קהילת פליטים פרנואידית שמטגנת מכשפות, ומלאך נקמה שמסתובב בתעלות החשוכות עם פרגולים משתלחים וחדים כתער. בזמן שרוז וסיביל מנסות להבין מה מתרחש בלימבו התופתי שהן תקועות בו (נרמוז שזה קשור לעניין הרפאים), דולקת בעקבותיהן המקבילה הגברית שלהן: בעלה של רוז, כריסטופר (שון בין), והבלש תומאס גוצ'י (קים קואטס).
כאן המקום לעצור ולספר שסיפור המשנה של כריסטופר דה סילבה לא היה חלק מהתסריט המקורי של הסרט. המפיקים נבהלו מהסיפור הכל-נשי שהציג להם הבמאי כריסטוף גאנס, והתעקשו להכניס קצת מאסה גברית לעסק. כך נרקם סיפורו של האב, שרץ – או ליתר דיוק משתרך – במקביל לסיפורה של האם. אבל אפילו ב"איש הקש" הטסטוסטרון השתלב באופן פחות כפוי. זו תוספת מיותרת ומבאסת, שתוקעת מקל פלדה בגלגלי הסרט.
ולא שהסרט ממהר לאן שהוא בין כה וכה. גאנס הצרפתי, שאוהב את המותחנים שלו עתירים ב"אווירה", עובד על קצב איטי ומדוד. הבעיה אינה הקצב המזדחל, אלא שפע הסצנות המיותרות שבמקום לבנות אווירה הן בונות קוצר רוח. התסריט המבולבל של רוג'ר אייברי – פעם הצל של טרנטינו, מאז תסריטאי ובמאי בזכות עצמו ("להרוג את זואי"), והפעם נוכחות נעדרת - לא בנוי לחשיפה הארוכה שנותן לו גאנס. זה אמור להיות סרט אימה פשוט, זול, טראשי, מבוסס-משחק-מחשב. איפה פול וו.ס. אנדרסון כשצריך אותו?
מה שאי אפשר לקחת מגאנס זה את החוש הויזואלי המפותח שלו. כמו בסרטיו הקודמים ("פרימן", "אחוות הזאבים"), הוא ממשיך לעצב סטים עשירים, פריימים מוקפדים וזוועות מסוגננות. הוא משחק בין חושך לאור, בין אפלה לבוהק, בין אש לקרח, בין דיכוטומיית שחור-לבן לשלהבות באדום-לוהט. חבל שהחזון הסוריאליסטי שלו משרת סיפור כל כך חלש. גאנס, כאמור, הוא רב-אמן בכל הקשור לסגנון, אך ההתעקשות האובססיבית שלו על בימוי "סיילנט היל" מותירה
שון בין וקים קואטס לא מצליחים לערער על ההגמוניה המטריארכלית של "סיילנט היל". קשה לשפוט בהגינות משחק בזוועתונים וזבלונים, אך כל השחקניות מצליחות לענות על אחת משתי הדרישות הבסיסיות של משחק כזה: להיראות סקסית ויצרית, או להיראות ביזארית והזויה.
על הזן הראשון נמנות מיטשל, שחקנית איכותית ונחשבת בימים כתיקונם (מספיק איכותית כדי לקבל הזמנה אישית מוודי אלן לשחק ב"מלינדה ומלינדה"); והולדן ("תיקים באפילה"), בסאדו-לסבו-שיק שיכול להקפיא גם את התפלצות הבוערות של סיילנט היל. לזן השני משתייכות דבורה קארה אונגר ("רעש לבן"), המגלמת תושבת תימהונית ודחויה שחושבת ששרון היא בתה ומבלה את מרבית זמן המסך שלה בזחילה על ארבע; ואליס קרייג (מלכת הבורג המיתית מ"מסע בין כוכבים: מגע ראשון"), שממשיכה לעצב דמויות מופרעות וקאמפיות בסרטי ז'אנר, הפעם כמנהיגה המטורפת של כנופיית הפירומנים, וכן כצלע הנשית הלא-בלונדינית של הסיפור.
עודף מעשרים מילה: מותחן אימה יפהפה, מסוגנן ורב זוועות, שמתקדם בצעדים מבולבלים ובאיטיות מחרידה עד לסיומו המרהיב.
נא להמתין לטעינת התגובות
