סיבירי אסלי
בסרט הישראלי החדש "סיפור חצי רוסי" הוא משחק בן לאמא רוסייה עדינה ולאבא ישראלי עצבני. בפועל, לשחקן הראשי ולדי וולוב, בן 15 מאשקלון, לא אכפת אם הוא רוסי או ישראלי, "אני זה אני". אבל כשלוחצים עליו, הוא נכנע: "אני חושב שאני יותר רוסי. נכון שעליתי לכאן בגיל שנתיים, אבל גדלתי פה בשכונה ש-90 אחוז ממנה הם רוסים". תסתכלו עליו, תראו אותנו
או-קיי, אז עכשיו אפשר להתחיל. "סיפור חצי רוסי" יכול בקלות להפוך ללהיט אם יצליח לעבור את משוכת המראות הלא פשוטה (אבל שנופלת לפעמים גם לסטריאוטיפים) בפני החברה הישראלית. מצד אחד הישראלים הוולגרים, האלימים, הקומבינטורים, אבל בעלי הלב החם, ומהצד האחר העולים מרוסיה, אלה שחולמים כל הזמן על התרבות שהשאירו מאחור, בשלג ובקור, ולא מצליחים לחיות אותה יותר בישראל. הנושא הזה לא חדש. מה שכן, הבמאי איתן ענר נוגע בו מזווית אחרת מעט.
במרכז הסיפור נמצא חן (וולוב), בנם של רמי (אבי קושניר) הישראלי ולנה (אוקסנה קורוסטישבסקיה המצוינת), שנקרע בין עולמה של אמו העולה החדשה חובבת הריקודים הסלוניים והעדינה ובין עולמו של אביו, צלם חתונות אלים ומריר. הנישואים והזוגיות שלהם מתפרקים ומאיימים לפרק גם את נפשו הרגישה של הילד. המראה הזו המכוונת אל בני הדור החדש של הישראלים האלה לא קלה לעיכול, מעוררת מחשבות, מאפשרת לכולם לאוורר לא מעט דעות קדומות על ישראלים ועל העולים החדשים מרוסיה, ולבדוק אם אפשר בכלל לתקן את המצב הזה, אם אפשר יהיה להחזיר לאנשים מיואשים מכל המוצאים והעדות את היכולת לחלום ולקוות שוב בארץ שבה לא נולדו. ואם לנסות לאבחן פה משהו, אז לא מעט ילדים להורים מעורבים חווים את הקריעה הזו. בעצם, כל ילדי העולים, גם אם נולדו בישראל, עוברים את מסע הייסורים החברתי הזה בדרך להשתלבותם בחברה הישראלית. ואמו של ולדי, נדיה שהצטרפה בינתיים לראיון, מוסיפה בעדינות: "אני יודעת שאנחנו מפילים על הילדים שלנו הרבה פעמים את החלומות שלנו, את מה שאנחנו רצינו להיות שם. זה עול וזה מכביד. אני, למשל, חלמתי להיות רקדנית. סבתא שלי היתה מורה לריקודים. זה לא קרה. החיים לקחו אותי למקום אחר. בגלל זה, כשראיתי את הסרט של ולדי התרגשתי מאוד. אלה בדיוק התחושות שלי".
וולוב עלה לישראל כשהיה בן שנתיים. הוריו, נדיה ודימה, נדדו עם כל החלומות שלהם מהעיר קראסנורסק במרכז סיביר למרכז העיר רחובות. שנתיים לאחר מכן השתקעה המשפחה באשקלון. בינתיים הם לא מתכננים מעבר לעיר אחרת. "בעצם אני סיבירי אסלי", וולוב מחייך.
באמת? אז אתה יותר רוסי מאשר ישראלי?
"אני מרגיש שלא אכפת לי אם אני רוסי או ישראלי. אני זה אני".
כן, אבל אנשים אוהבים לשים במשבצות, לקטלג.
"נכון".
אז אתה יכול לשבץ את עצמך?
וולוב חושב. הוא לא רוצה לפגוע בשום צד. אבל כשהלחץ שלי גובר הוא מסכים להגיד: "תדעי לך שזאת שאלה מכשילה, אבל אני אענה עליה. אני חושב שאני יותר רוסי. נכון שעליתי
ביקרת ברוסיה?
"כן. כמה פעמים. נסעתי לבקר את הסבים שלי".
אהבת להיות שם?
"מאוד. יש שם שקט וצניעות. בישראל האנשים קולניים יותר, צנועים פחות. ישירים יותר. הרוסים הם מאופקים וקצת קשוחים. הם לא מראים מהר כל כך רגשות. אני חושב שההתנהגות הזאת שלהם חוסמת את התקשורת".
וישראלים?
"ישראלים לא חוסמים רגשות. נגיד, לא תשמע אף פעם מרוסי את המשפט 'אני שונא אותך' או 'אני לא אוהב את החולצה שלך'. ישראלים אומרים דברים כאלה בקלות יותר. זה אולי קצת בוטה, אבל אתה יודע שהם חוסמים פחות רגשות, וזה טוב".
ולדי לומד בכיתה ט' במגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות באשקלון. לסרט הוא הגיע די במקרה. המורה שלו שלחה אותו וילדים נוספים מהמגמה לאודישנים. ולדי התרגש על אף שמדובר היה בתחילה רק בתפקיד זוטר, של אחד הילדים הלומדים בחוג לריקודים סלוניים. כשנגמר האודישן הוא בכלל חשב שנכשל, שלא עבר, אבל פתאום קראו לו לחזור פנימה ולשחק שוב. זה לקח עוד כמה שבועות עד שהתבשר שהתפקיד הגדול שלו. "השתוללתי", הוא מספר. "לא יכולתי לעצור את עצמי. רצתי על המגרש בבית הספר מאושר".
אין זו הפעם הראשונה שבה הוא עומד בפני מצלמה. ערוץ פוקס קידס הפיק ושידר את הסדרה "ההפסקה הנסתרת" במשך שתי עונות. ולדי היה אחד השחקנים בסדרה שניסתה לדמות סדרת ריאליטי בבית ספר. תפקיד קטן, אבל כזה שנתן לו ביטחון ופתח את הרעב לעמוד מול מצלמות. הוא גם השתתף בתפקיד קטן ב"רחוב סומסום", ועכשיו הוא מקווה שלא יצטרך לחכות הרבה זמן עד שיקראו לו שוב.
לראיון הגיעו נדיה וולדי ברכבת מאשקלון. "בדרך", הם צוחקים ואומרים, "ספרנו את שלטי הפרסום של הסרט. זה עשה לנו טוב ונעים". נדיה: "אני גאה בו מאוד. חששתי לפני הצילומים שהסרט לא יהיה טוב, ואז איך אני אוכל להסתכל לבן שלי בעיניים - ועכשיו אני שמחה וגאה כל כך. הוא ילד עצמאי כל כך וחכם ורגיש, וכל הדברים האלה ניכרים גם במשחק שלו בסרט". ולדי נבוך קצת. השיחה אולי תופסת כיוונים אישיים מדי.
מה כיף לך יותר: לשחק בסרטים או בתיאטרון?
"לשחק בשבילי זה קודם כל כיף, אבל אני חושב שבסרטים אני אוהב יותר לשחק. הם עכשוויים יותר, מתאימים לתקופה שלנו. קל יותר לדמות בהם את המציאות מאשר בתיאטרון. נגיד, איך תכניס ים, למשל, לתוך במה? בסרטים זה פשוט מאוד".
איך הסתדרת עם קושניר ועם הכוכבת השנייה של הסרט השחקנית יבגניה דודינה ("גשר")? איתם היה כיף, הם קיבלו אותי יפה מאוד, דיברו איתי בגובה העיניים. לא הרגשתי שהם מתנשאים עלי".
שמרתם על קשר?
ולדי נבוך שוב. "תראי, זה לא שנהיים חברים".
היית רוצה לשמור על קשר איתם?
"הם היו נחמדים מאוד אליי וברור שהייתי שמח להתראות איתם, אבל אני מבין איך זה עובד. אחרי שנגמרו הצילומים נסעתי עם הכיתה לראות את 'מדיאה' בתיאטרון גשר. יבגניה היא הכוכבת שם. חיכיתי לה מאחורי הקלעים והיא התרגשה לפגוש אותי. היתה לנו שיחה טובה. הרגשתי שהיא באמת מתעניינת בי".
מה חשוב לך שיידעו עליך?
"חשוב לי שיידעו שאני גם שחקן כדורעף. חבר של אבא שלי, המאמן דוד פרידמן, ראה אותי יום אחד והסתכל עליי הרבה זמן. אחרי זה הוא אמר שיש לי פוטנציאל להיות שחקן כדורעף מצוין. לא הרבה זמן אחרי זה הוא החליט לפתוח את הקבוצה הראשונה באשקלון לכדורעף נוער, ואני כמובן הייתי הראשון. היום אנחנו אלופי הדרום ומתאמנים חזק מאוד".
ואם תצטרך לבחור בין משחק בתיאטרון ובסרטים לבין משחק הכדורעף, מה תבחר?
"למה צריך לבחור? אפשר גם וגם, לא?"
בסרט מגלם, כאמור, ולדי את הילד חן שמנסה להתקבל לחוג לריקודים סלוניים של יוליה (דודינה המשכנעת כדרכה) ובן זוגה רומן (קיריל ספונוב) באשדוד, עיר שכמחצית מתושביה בפועל הם רוסים. חן לא יודע לרקוד. הוא מגושם מאוד, אבל נחוש להתקבל לחוג אחרי שהוא פוגש את אחת הילדות ומתאהב בה. בדרך למימוש האהבה הוא מושפל, חוטף מכות ובסוף מוותר, ורק אז מגלה שבת זוגו לריקודים היא האהבה האמיתית שלו.
על עבודת ההכנה לסרט ועל הצילומים הוא מספר: "במשך חודש היו חזרות. איתן הבמאי היה מגיע לאשקלון, והיינו הולכים בכל פעם למתנ"ס אחר ויושבים במשך שעות על הטקסט. לאיתן היה חשוב שאני אבין למה חן מתנהג בצורה כזאת. זה היה מעניין מאוד".
הצילומים נמשכו חודש והיו אינטנסיביים. ולדי דווקא לא חשב שנפל עליו עומס מיוחד: "התרוצצנו ממקום למקום אבל היה טוב".
מה אתה אוהב בחן?
"אני אוהב את זה שהתפקיד שלו זה להיות מפתח לתיקון. הוא מתקן את היחסים בין ההורים שלו, הוא מתקן את היחס שלו לבת זוגו הדחויה ומתאהב בה. הוא גם מראה לכולם משהו מהאופי הרוסי, וזה העקשנות".
עקשנות זה טוב?
"אולי עקשנות זו לא בדיוק המילה. נחישות. רוסים יודעים להשיג את המטרות שלהם כי הם מתעקשים עליהן. הם לא מוותרים בקלות גם כשזה קשה מאוד".
אתה יודע, השם חן מתאים לך מאוד.
הוא מחייך בנעימות ובשקט הוא אומר: "אני ולדי. חשוב לי להישאר עם השם הזה שקיבלתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
