חצי אפוי
סרטו החדש של איתן ענר, "סיפור חצי רוסי", מציג סיפור התבגרות נחמד שמצליח ליפול לכל הקלישאות האפשריות. ניב שטנדל נהנה בעיקר מההופעות המפתיעות של הכוכבים הקטנים
חן נתון בין הפטיש לסדן, משתדל לרצות את אביו ולהפיח חיים באמו, ובתווך גם להיות ילד נורמלי. במסגרת ניסיונותיו להיות ילד נורמלי, הוא מתאהב ממבט ראשון, כדרכם של ילדים, בנטלי היפה. בעקבות נטלי הוא נוטש את חוג הג'ודו ומטופף את דרכו, מעשה בילי אליוט, אל החוג לריקודים סלוניים, אותו מדריכים בקשיחות יוליה (יבגניה דודינה) ורומן (קיריל ספונוב) - פעם רקדנים בעלי שם עולמי והיום זוג קשה-יום שנאבק לשמר את הזוגיות המאושרת מפעם במציאות העגומה של שיכוני אשדוד.
יוליה לא עושה לחן הנחות. היא מעבידה אותו בפרך, מצוותת אותו לבת זוג שאינו רוצה בה, ומספקת לו את כל הסיבות שבעולם לנטוש. אם חן זקוק לעוד כמה סיבות, בבקשה: ילדי השכונה לועגים ל"הומוסקסואליסט"; בן זוגה לריקוד של נטלי מזהיר אותו באיומים שלקוחים מהלקסיקון של הקוזה נוסטרה לבל יתקרב לנערתו; אביו המאצ'ו לא צפוי לקבל בהבנה את הסבת המקצוע; לאמו אין כסף לממן את החוג החדש, שלא לדבר על בגדי ריקוד ונעליים; והגרוע מכל – נטלי, עושה רושם, לא שמה עליו קצוץ. אם חשבתם שחן ישבר, כנראה שלא ראיתם קולנוע ישראלי הרבה זמן. הסוף לא לגמרי צפוי, וכולל כמה הפתעות – חורגות כל כך מהטון הכללי של הסרט, עד שנשארתי לוודא שלא מגיעה איזו סצנת סיום שגרתית לקינוח – אבל נותר נאמן לרוח הטובה של הסיפור.
וזו הצרה של "סיפור חצי רוסי". הוא סרט חביב, נחמד, ולפרקים משעשע, מקסים, מתוק, מריר, מחמם לב. אבל גם מינורי (לא ביומרותיו – בהישגיו), פושר (לא ברמתו – באפטר-אפקט שלו), מוכר ושגרתי (ברובו, כאמור).
הוא משתמש בכל החשודים המיידיים – אב מתעלל, רוסיה יפה ואומללה עם סטיגמה של שרמוטה, מורה קשת עורף שמשמרת חזות קשוחה כדי להסתיר לב רגיש ובית מתפרק, רוסי שתיין וחרמן. וכמובן, במרכז – עוד סיפור התבגרות של נער מופנם המתחבר דרך נערה בה הוא מתאהב לאני האמיתי שלו ונותן לו לפרוץ החוצה סופית בסצנת הסיום המרגשת.
איתן ענר, יוצר עם נטייה חזקה לקומי ("ריקי ריקי", "בני בני ילד רע", "ג'וני"), מבקש הפעם להתעסק בדרמה חברתית רצינית, אבל בסגנון קליל. ענר, שכתב וביים את הסרט, נוטל לידיו חומרים חזקים – מאבק בין מעמדות, בין צברים לרוסים, פערים תרבותיים ומנטליים שלעיתים רק המצב הכלכלי המחורבן יכול לגשר עליהם – אבל נופל לכל הבורות הקלישאתיים שנקרים בדרכו.
רוב הזמן בורח ענר לציר המרכזי של הסיפור, הרומן הפשוט (גם אם החינני) בין חן לנטלי. אולם הרגעים המעניינים באמת הם אלו בהם ענר מנסה להתעמת עם הרקע החברתי של הסיפור. וגם שם, למרבה הצער, ענר לא מנסה אפילו ללכת עד הסוף, ונחפז לחזור לדרך הישר.
כמו ב"גיבורים קטנים", גם "סיפור חצי רוסי" נשען במידה רבה על הופעותיהם של ילדים, רובם חסרי כל ניסיון. אלו עושים עבודה טובה ואמינה למדי. במיוחד דברים אמורים לגבי לרה וויודין (נטלי), המתמודדת באופן מעורר כבוד עם ההפרעה
באופן מכעיס, הקרדיטים הגדולים על כרזת הסרט אינם ניתנים לוולוב, אלא כמובן לשמות הגדולים, קושניר ודודינה. קושניר, ליהוק שנראה לי בתחילה כהברקה, מתגלה כאכזבה. כישרונו הקומי מבוזבז לחלוטין על כמה גרעפסים ועוד שתיים-שלוש בדיחות סרקסטיות על חשבון כלות מכוערות, ומאידך, הצד המכוער שלו כבעל מכה וגועלי מתקשה להתפרץ ולסחוט אמינות. דודינה מרשימה הרבה יותר, בעיקר בהתחשב בעובדה שחודשים אחדים לפני הצילומים היא שברה את קרסולה בתאונת "מדיאה" המפורסמת, וכבר היא מתנהלת באלגנטיות מלכותית על רחבת הריקודים. הנוכחות שלה חזקה ומהפנטת, ועושה את תפקידה לעוצמתי אף יותר מכפי שנכתב.
עודף מעשרים מילה: סיפור התבגרות חביב אך שגרתי. נעים לצפיה, ומוכר לעייפה. המדיום הטלוויזיוני יחמיא לו יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
