קפיצת מדרגה

שמעון אדף כתב את ספר הפנטסיה "הלב הקבור" דווקא מתוך נסיון להתקרב שוב לשירה. דפנה שחורי קראה את הפרוזה ודגה מתוכה את קטעי השירה היפהפיים שעוסקים ביומיום בצורה חגיגית כל כך

דפנה שחורי | 3/10/2006 14:45

שמעון אדף, שמאחוריו שני ספרי שירה ("המונולוג של איקרוס", "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי") פנה, כמו משוררים רבים אחרים שהתייאשו מחוסר הפופולריות שבשירה, אל כתיבת פרוזה. אותם משוררים (כדוגמת צרויה שלו, לאה איני או אלון אלטרס) הצניעו את עברם המשוררי או מחקו אותו כליל, ותחת זאת החליטו לכתוב פרוזה ברוח המסורת הריאליסטית- פסיכולוגית הרווחת בארצנו. אדף, בניגוד אליהם, עושה זאת קצת אחרת.

כפי הנראה, אדף מאס בספרות היפה והחליט לטפח את הז'אנרים המקופחים בארץ: הז'אנר הבלשי והז'אנר הפנטסטי. לפני כשנתיים הופיע ספר הפרוזה הראשון שלו "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" שהוגדר כספר בלשי (אם כי הוא איננו רומן בלשי מהסוג הרגיל) וכעת מופיע ספרו "הלב הקבור", אשר נמנה על סוגת ספרי הפנטסיה. אך "הלב הקבור" איננו שייך לאותם ספרי פנטסיה אשר יונקים את השראתם מהתכנים הנוצריים האפלים ומהנופים האירופאים המיוערים ואפופי הסוד. הפנטסיה המתקיימת ב"הלב הקבור" נסמכת דווקא על המקורות היהודיים שלנו, על ספר הספרים אשר בו מככבים האבות, הנביאים והמלכים, עם כל סיפורי הגבורה המופלאים שלהם.

ספר זה מוהל יסודות פנטסטיים עם יסודות מקראיים, רוקע ומשבץ אל תוכו גם מעשיות, גם מיתולוגיה, גם פילוסופיה וגם אמונה-בעיקר אמונה בכוחן העצום של המילים, ביכולתן לברוא, לשנות ולחולל פלאים: "לעולם אל תזלזל במילים. יום יבוא ותבין כמה כוח טמון בהן" (עמ' 14) אומר האב שמואל מור-טל, לבנו אמיר, גיבור הספר.

בראיון לעיתון 'הארץ' אומר אדף כי הבחירה לכתוב ספר מן הסוג הפנטסטי קשורה דווקא אל הניסיון האישי שלו (בניגוד לכל אותם סופרים שהפנו עורף לשירה) לחזור ולכתוב שירה: "הפנטסיה מאפשרת לי להתעסק בסמלים ורעיונות כאילו הם חלק בלתי נפרד מהעלילה. ילד שקובר את הלב שלו באדמה זו לא מטאפורה, זה באמת קורה בספר".

"אמיר מור-טל לא היה מגיע לעולם אלמלא החיבה העמוקה שרחש אביו למשחקי מילים" נכתב בפתח הספר. על משקל משפט זה ניתן לומר כי כולנו לא היינו מגיעים לעולם, או יותר מכך, העולם כולו לא היה מגיע לעולם אלמלא החיבה העמוקה שרחש אלוהים למילים: "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור". נאמר בספר בראשית. העולם נברא במילה ויש גם שמאמינים כי הוא גם ייגאל במילה.

העולם נברא במילה. עטיפת הספר מתוך עטיפת הספר

גם בני נעורים?

נתן זך כותב באחד משיריו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך, הוא לא חשב באותו רגע על השמיים". כך גם שמואל, אביו של הגיבור, שכל כך רצה שבנו יהיה ילד מיוחד, לא חשב על האפשרות מרחיקת הלכת בה יפערו השמיים את לועם ויבלעו את בנו לעולם מלא הרפתקאות מסויטות :"אם יש דבר מיוחד באמיר, זה שאין בו שום דבר מיוחד. הילד הזה הוא מופת של נורמליות. הוא כל כך רגיל שהוא כבר חריג" (עמ' 115) היה מתלונן האב שמואל באוזני האם עדינה במשך שנים. ואכן, בנו אמיר היה 'ילד סתם'- ילד ככל הילדים. אבל רק עד הגיעו לגיל אחת עשרה. כיוון שיום לאחר יום הולדתו האחת עשרה מופרת שיגרת יומו והוא נלקח בעל כורחו, כמו במרבית ספרי הפנטסיה, אל עולמות האופל בכדי להילחם ברעים ולהציל את העולם מאבדון. אל המסע תצטרף ותשמש לאמיר כעזר נקבי, בת כיתתו טליה פינטו, ילדה סקרנית, שנונה וחובבת הרפתקאות.

לפנינו ספר פנטסיה, אשר פועל על פי כל כללי הז'אנר, ויכול לשמש גם כספר לבני הנעורים. בסיסו של הספר נשען על אחד הסיפורים האגדיים והתמוהים שבספר בראשית פרק י"ד המתרחש בתקופתו של אמרפל מלך שנער, ובו מתוארת מלחמתם של ארבעת

המלכים הגדולים בהנהגת כדלעומר מלך עילם נגד חמשת מלכי הכיכר. במהלכה של מלחמה מיתית זו, נלקח לוט, אחי אברם, בשבי ואברם נאלץ לצאת למלחמה בכדי לשחררו. אברם גובר, בעזרתם של שלוש מאות ושמונה עשר לוחמים מבני ביתו בלבד, על כל אותם הענקיים הללו.

כאמור, על בסיס סיפור תמוה זה רוקם אדף את סיפורו שלו, ושולח את גיבורו אמיר אל ממלכת שנער האיומה-קסומה, על כל 'ממלכות האפשר' המפתות שבה. הוא מתקיל אותו עם יצור העלטה המבהיל-אמרפל, עם שבויי הממלכה- ילדי החרסינה כלכול ודרדע, עם אחותופל האכזרית (שפניה מורכבים בתפרים גסים משאריות של שלוש נשים) ועם כל 'ממלכות האפשר' המפתות. כל זאת לאחר שאמיר נאלץ לעקור את ליבו ולתת אותו לאמרפל על מנת להציל את הוריו ממוות. אך מתברר כי משימת השבת הלב אל לוח חזהו איננה קלה כלל, והסכנות האורבות הן גדולות ביותר. לאמיר גם מתבהר כי שליחות כבדה כעופרת הוטלה על כתפיו - להציל את העולם מכיליון ולסיים בעצם את מה שאברם אבינו התחיל: "אני אגמור מה שאברם התחיל. בעזרת החרב אני אגרש את החיים מגופו האמיתי. אחר כך אני אתלה אותו על הר החושך, כמו שהיה צריך לקרות מההתחלה"(עמ' 252).

לב שבור הוא לב שלם

על ציור העטיפה שנעשתה ברוח הספר מאויירת מציאות חצויה לשניים. למטה, טובלים בצבע לבן-אפרפר בנייני שיכונים צחיחים המתאפיינים בגגותיהם העמוסים בדודי שמש, באנטנות ובצלחות לוויין, בחלונותיהם הרבועים הקטנים ובכבסים התלויים בצפיפות בחזיתותיהם. מלמעלה ניבטים בשחור-אפרפר ואפלולי, שני הילדים, אמיר וטליה, רכובים על רמכים מעופפים בינות לפתחי טירות עתיקות ודרקונים יורקי שלהבות.

אדף הטליא את שני העולמות: זה הפנטסטי הגבוה, מלא ההרפתקאות והסיכונים, וזה הנמוך השיכוני, המציאותי. אמיר וטליה מתגוררים בתוך העיירה הדרומית, מבוא ים שמה, אשר ממוקמת לא הרחק מן הים בה מתקיימת מציאות רגילה. ואמיר, בניגוד לטליה, אוהב אותה מאוד: "טליה לא יכלה להרפות, אבל הבינה שאמיר, שתיעב מסתורין מכל סוג שהוא, איבד את סבלנותו"(עמ' 55).

גם אני, בדומה לילד אמיר שתיעב את כל המסתורין הגרנדיוזי הזה שפלש אל חייו והפר את סדריהם, העדפתי לקרוא דווקא את המתרחש על הקרקע. לטעמי, כישרונו הספרותי של אדף מתבטא יותר כאשר הוא נוגע, כבנגיעת מכחול מרפרפת, במציאות הפשוטה ומצייר בליריות מדויקת וספוגת אווירה את הנופים החבוטים, את עצי סיגלון הקרחים, את המדשאות הדהויות, את הבלוקים הכעורים או את שיחי ההרדוף המאובקים. משפט כמו: "פלג גופם העליון חשוף בקיץ המתעקש, בצילם הדל של עצי סיגלון"(עמ' 46), חזק יותר לטעמי ועולה בכוח המוחשיות שבו על פני משפטים מיתיים אגדיים כדוגמת:" בבראשיתה חמה וזוועה התגוששו. השחקים הזילו דם והאדמה פירכסה והקיאה יצירי ביעותים שהתרוצצו במעיה" (עמ' 144).

דווקא בתוך המציאות העלובה כביכול, מתקיים לו החלום, שכמו איננו נזקק לדמיון המתפרץ שמכתיבה סוגת הפנטסיה. אותם רמזים מטרימים לאותם חלקים פנטסטיים שבספר המתגלמים בדמותו של עורב, חתולה או של ישישה מכשפתית המתגוררת בבית מט לנפול, הספיקו לי. בקיצור, אילו ניתנה לי האפשרות לעשות 'קפיצת הדרך' ולהמריא מעל המציאות היישר אל כל אותם עולמות מיתיים שמצייר אדף, הייתי עונה:"לא תודה. אני מעדיפה להישאר בארץ".

לעיתים טמונה העוצמה דווקא בריח הגויאבות ולא בטעמן, בריח הים ולא במראהו, בגעגוע ולא במימושו. ארחיק ואומר כי אני מעדיפה את סוס האלטעזאכן השכונתי הניצב, למשל, במרכזה של קרחת חולית, על פני רמך אש מעופף ומלכותי :"הרמך שלהם שעט עוד ועוד על פני המים, עד שגברו להבותיו בהבזק והם דהרו על פני מישורי קרח מסמאים בלובנם"(עמ' 184), אך כפי שלא ניתן להפריד את האור מהחושך או את הטוב מן הרע (בלי החושך לא רואים אור) כך מתלכדים בספר זה בזה שני חלקי הסיפור, המציאותי והפנטסטי, לכדי סיפור עדין וקולח למדי.

סימנתי בעיפרון וחילצתי מבין הדפים את נכסיו העיקריים של הספר- קטעי שירה יפים ונושמים שנגזרו בעצם משורשיו המשורריים של הסופר, ושלולא הם יכול היה להצטייר הספר כמין סיפור פנטסיה- לייט, חלול וסתמי. ואגב, את משקל הכובד של הספר לא נטע אדף דווקא בסופו, הוא לא הגיף את 273 העמודים הללו באופן הרמטי, אולי בכדי ששני גיבוריו האמיצים ימשיכו לככב כצמד בסיפורי הרפתקאות נוספות: "טליה חשבה, זו רק ההתחלה. הבריאה כולה ממתינה לנו שנחקור אותה"(עמ' 273).

ואגלה לכם סוד: הלב הקבור חולץ לבסוף ושב למקומו, אך סדוק: "בליבו היה סדק שלא יתאחה לעולם"(עמ' 273), ממש כמשפט המפורסם הטוען כי 'אין לב שלם מלב שבור', משפט הרוצה לומר כי רק זה שמרגיש חסרון הוא זה שיתעלה ורק זה ששם לב לפגימות יגיע לשלמות.

'הלב הקבור', מאת :שמעון אדף, הוצאת אחוזת בית, 2006, 273 עמ'

לקריאת פרק מ"הלב הקבור" לחצו כאן.