על נהרות בבל ישבנו גם בכינו
"נהר הפרת הרחוק" מצליח לטפל בנושאים כמו ניצולי שואה ומחלות נפש ברגישות גדולה. במקרה הוא גם הספר הכי יפה שיעל ישראל קראה השנה
הילד הוא אלכסנדר (ללא ספק בן דמותו של הסופר היהודי-קנדי אריה לב סטולמן), בן יחיד להורים שנורא רוצים בטובת צאצאם אבל לא ממש יודעים איך עושים את זה. אלכסנדר, כמו סוואן של פורסט, הוא נער חולמני השקוע בעולמו הפנימי, דבר הגורם מתח רב לאימו החוששת שהוא חולה נפש כמו אחיה. הצל הנוראי של בן משפחה משוגע המאושפז במוסד לחולי נפש, לצד סודות איומים נוספים שמתחוורים לאלכסנדר במהלך ילדותו, אופפים את קיומו בצללים אפלים אך גם מעצבים את אישיותו המיוחדת ואת זהותו המינית ההומוסקסואלית.
חמישה מבוגרים טורחים סביבו: אימו העצבנית - שהיום בטח היו פותרים את חרדותיה באיזה 40 מיליגרם סרוקסט, אביו - רב הקהילה הקטנה, איש עדין ומשכיל שנוכחותו האבהית לא מספיק מורגשת, ברניס - חברתה הטובה של אימו, אשה חשוכת ילדים שמרעיפה על אלכסנדר הרגיש והחולמני את האהבה שאימו אינה מסוגלת להעניק לו, בעלה- החזן של בית הכנסת, ניצול שואה שמתקשה להתאושש מהניסויים שערך עליו מנגלה הסדיסט, ואחותו התאומה, הנהלור - הדמות הכי מסקרנת ואניגמתית ברומן, שמסתירה סוד איום ונורא.
הנהלור היא גם ציר חשוב, שעליו מתבסס דיון סמוי אך משמעותי מאוד ברומן – בין השאר בשאלת זהותם המינית של הגיבורים, שכמו בצדדים האחרים של אישיותם, גם היא קלושה ומעורפלת. מובן שלא אוכל לגלות את זה כאן, כדי לא להרוס לכם את הסוד ששופך אור על הרומן כולו.
כל המבוגרים האלה, ביחד עם עוד כמה דמויות (כמו מרלה, ילדה חולנית ובעלת דמיון פרוע, שקיומה בחיי אלכסנדר חושף אותו למועקות הנוספות שמציע עולם המבוגרים) הם כולם אנשים נידפים, עדינים וחלשים, וקיומם כל כך רופף, שנדמה לך שעוד רגע יעופו ברוח. במקום כזה צריך להתבגר ילד, שמתקשה לקבל ערכים ברורים בקרב מבוגרים כל כך מבולבלים, כואבים ואבלים, שהאווירה הבורגנית והמנומנמת בה הם חיים, בקנדה של שנות החמישים-שישים, מהווה קוטב עגום למצבם הנפשי המעורער.
מבחינה זו גם סטולמן, כמו פרוסט, כתב רומן חניכות, שהאמת החיצונית שבו יכולה להיתפס לעיתים כפרשנות סובייקטיביות של ילד, הגובלת בסוריאליזם. אך בניגוד לפרוסט החמקמק והמעודן עד הסוף, מציע סטולמן המון טלטלות רגשיות, שאת כולן הוא עושה בעדנה המסווה את העובדה שהוא דן בדברים מזעזעים כמו ניצולי שואה, מחלות נפש ושאר צרות איומות. ואולם למרות שהוא עוסק בדברים כל כך קשים, סטולמן לא מאבד לרגע את רגישותו ואת האמפטיה שלו לעולם המבוגרים, הגם שלעיתים הם מכזיבים אותו ובדרך
למרות הטון המאוד מינורי, השפה הלא-מצועצעת והצמצום המבורך של כתיבתו, סטולמן לעולם לא נוקט עמדה צינית ומנוכרת כלפי גיבוריו וכלפי העולם, כפי שעשתה אגוטה קריסטוף ב"המחברת הגדולה", רומן שזכה בזמנו להצלחה ניכרת, על תאומים שעוברים את זוועות הקיום והמלחמה ומספרים עליהם בשוויון נפש מזעזע. סטולמן – תמיד במינוריות ולעולם באמפטיה, חומל על גיבוריו, ובשפתו העדינה והמאופקת מצייר עולם שפשוט לא יודע איך להסתדר עם עצמו, לא כל שכן עם צאצאיו, ובכך כפי הנראה מביא על עצמו כליה.
"נהר הפרת הרחוק" הוא הספר הכי יפה שקראתי השנה. הוא תורגם לעברית רק עכשיו (וזה הזמן לצל"ש על התרגום האיכותי), למרות שבארצות הברית הוא ראה אור כבר בשנות התשעים וזכה שם להמון פרסים ותשבחות. מאז, הוציא סטולמן (רופא במקצועו) עוד שני ספרים: קובץ סיפורים ורומן, שאני מאוד מקווה שיתורגמו בקרוב. נותר רק להמתין בציפייה ולראות האם גם בחומר פחות אוטוביוגרפי, הוא יקיים את ההבטחה הגדולה ואת הכשרון הענקי.
אריה לב סטולמן, "נהר הפרת הרחוק", 166 עמודים, מאנגלית: נעמי פריי, ספריית מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
