משלוש יוצא אחד
X-RAY, מופע המחול החדש של האופרה הישראלית, מחולק אמנם לשלוש, אך לא מרשים
- זה במקרה או בכוונה ?
- אף אחד כאן לא יבין מה אני אומר
- אתה מנסה לחפש קונפליקט?
- אני אפילו לא יודע מה אני אומר עכשיו
כן, כן. ככה זה עם טקסטים מתחכמים מדי. הם תמיד יכולים להתכוון לטוב, אבל לעשות שירות דב. כי הטקסט הזה, שלקוח מהעבודה שפתחה את X-RAY, ערב הבכורה של להקת המחול החדשה של האופרה הישראלית, ליווה כמעט את כל מי שיצא ממנה בסופו לרחוב.
נכון, לא היה קל לכונן עכשיו עוד להקת מחול ישראלית תל אביבית. היו לה חבלי לידה קשים, ללהקת המחול הראשונה של האופרה הישראלית. אחד ממוסדות האופרה היחידים בעולם (אולי אפילו היחיד?) שאיכשהו חי עד היום בלי להקת מחול ביתית. מכל מיני סיבות, שזה בטח לא המקום והזמן להיכנס אליהן.
והנה הגיע היום. בזכותה של הרקדנית טליה פז שחזרה לארץ אחרי שנים ארוכות כמבצעת מצליחה בחו"ל. ביוזמה שלה, בכח שלה לדחוף, היא הצליחה להקים, את מה שהקרקע כאן היתה צמאה לו שנים ארוכות, להקת מחול רפרטוארית אמיתית בישראל. לא כזאת שמבטיחה להיות כזאת, שטוענת שהיא כזאת, אלא אחת שגם מקיימת. בין השאר, כי לפז עצמה אין יומרות להיות כוריאוגרפית. היא חכמה ומנוסה מכדי לנסות להתחיל עכשיו. והיא מקושרת היטב בעולם הרחב. מספיק כדי לשכנע גם בתקופה כזאת לגרור לכאן שלושה כוריאוגרפים זרים, מהולנד, שוויץ ויפן, שיעשו הכל בשביל החברות ואחוות המקצוע הבלתי מתפשר הזה, כדי לבוא ולתת יד ורגל להרים פרוייקט כזה.
ואולי כך היה צריך להקדים ולכנות את הערב הזה. פרוייקט. כי הציפיות מערב פתיחה של להקת מחול רפרטוארית שמשכנה בבית האופרה, בנו על (וסליחה מראש על השמרנות) חומרים סולידיים יותר. פחות אקספרימנטליים.
נכון, באופרה כיוונו למטרה השיווקית הנעלה של הצערת קהל המנויים. רענון השורות באולם. מטרה ראויה בהחלט. שגם נראית מעולה על הנייר. אבל על הבמה, בפועל, זה קצת מפחיד. גם אמיץ, ברור. אבל במקרה הזה, לא בטוח שהאומץ השתלם. בבחירת הרקדנים ללהקה אין כל ספק. כולם מקצוענים. רקדנים מנוסים שנבחרו בקפידה, שהתקבצו מכל הלהקות המובילות בארץ, ושרדו אודישנים מחמירים, תחת עינה הבוחנת והמקצועית, הבלתי מתפשרת של פז, כאמור, מבצעת מחוננת בעצמה, כאמור עם שנים של נסיון. אבל הלהקה במלוא הדרה, ההבטחה שלשמה הגיעו כולם, היתה רק הפרס, הקינוח שנשמר לסוף, למי שהצליח לעכל ולשרוד את שתי העבודות הראשונות, ואת ההפסקה הארוכה שבאה אחריהן.
"CAPSLOCK "– העבודה הראשונה, של שינטארו או-ווה, לשלושה גברים, התבססה טכניקת הקונטקט, והתחילה מעניין, אבל מהר מאד קרסה לתוך עצמה, ובעיקר שעממה מבחינה צורנית שחזרה על עצמה, ולא איתגרה את עצמה עם ניצול נכון של חלל הבמה או פסקול עשיר מספיק שימלא את החורים הענקיים בחלל הזה. גם ההומור היפני, בשלב הזה של הערב, היה הימור מסוכן מדי כנראה (לא מובן ל- 99 אחוז מהאוכלוסייה.. כבר אמרו
בלי שיתנו צ'אנס לעבודה השנייה. שהיתה דווקא מרתקת בייחודיות שלה. אבל שוב, איך לומר כנראה אקספרימנטלית מדי לייעוד של ערב כזה, למטרה שלשמה התכנסו פרנסי העיר ואושיות התרבות המקומית, להוכיח שהאופרה הישראלית זקוקה, ממש כאן ועכשיו, ללהקת מחול. ולמצוא לה בימים הקשים האלה תקציב ראוי וכיסים עמוקים דיים שיאפשרו את קיומה לאורך זמן.
ובכן, הדואט המיוחד הזה, עם השם הארוך "FAT PEGGY’S DOBER PROPERTY" של שיורד פרוכדנהיל, (העבודה היחידה שלא הועלתה כאן בבכורה, וכואגרפה במיוחד עבור פז והשחקנית הבריטית קייט סטרונג, לפני מספר שנים), על פי סרטה של בטי דייויס "מה קרה לבייבי ג'יין?", היה מקסים לסוגו. אבל איכשהו, שוב רק מרט עצבים (בציפייה למטרה שלשמה התכנסנו, זוכרים ). היו שם פתיח תיאטרלי, מסך וידאו, שולחן זכוכית על גלגלים, כמה נוצות ורודות, מונולוג ארוך עם המווווון טקסט, ושתי נשים מוכשרות. אבל להקה – לא היתה שם. והקהל? הוא בא לראות את להקת המחול החדשה של האופרה הישראלית. .אבל רק מי שהחזיק מעמד ונשאר זכה לראות אותה במלוא הדרה.
"REAL", של מרטינו מולר, התחילה טוב. מבטיח. השימוש בבמה היה נכון. התאורה של במבי, אבי כל מעצבי התאורה, עשתה את העבודה, הצליחה לרגש במקומות שקשה להאמין שעוד אפשר לגלות מחדש, ובנתה את המתח, התלבושות ריתקו בסיפור שסיפרו, וגם מוסיקלית, סוף סוף (בחתימתו האלקטרונית המיוחדת של אוהד פישוף), החלה איזו התפתחות. המסתורין נמוג סוף סוף. הלהקה נחשפה. כל הרקדנים קיבלו צ'אנס לספק את הסחורה. בעיקר שלוש הרקדניות המצויינות שנבלעו עד כה בלהקות שבהן גדלו; שי הרמתי שטופחה ע"י עידו תדמור, שרון וזנה שלא ממש קיבלה צ'אנס אצל רמי באר בקיבוצית, ולאה ינאי שבאה בכלל מהקלאסי של ברטה ימפולסקי, וגם עודד ביין שהגיע מאנסמבל בת שבע, וקיבל פה מעמד של סולן מוביל ולא רק בגלל עשרות שכפולי דמותו בלטקס שהשתלשלו מהתקרה כל הערב.
אבל אז משהו קרה. שוב משהו נעצר. בעבודה הזאת, שרצתה להיות אמיתית לפי שמה, ולשקף כמו קרן רנטגן, את קו התעתוע בין דמיון למציאות (בדיוק כמו שמו של הערב כולו), כבר באמת לא היה בטוח מה אמיתי ומה לא. כשהתגלו קרני ה-X, אי שם בסוף המאה ה-19, סער עולם המדע וקרא להן "הקרניים החושפניות". לפז, עם האמביציה הענקית שלה, היו אותן כוונות. אבל קרני הרנטגן שלה, חשפו פחות מדי עצמות מגובשות. בסופו של דבר, אולי קצת יותר מחול הארד קור, יותר עבודת להקה ופחות ניסויים פרינג'יים, היו עוזרים ללהקה הגורה הזאת, לעמוד על הרגליים, ולנעוץ שיניים בנוף המחול הישראלי, (שצפוף כבר גם ככה, אמרנו?), ולייצר בתוכו אמירה אמיתית חיונית באמת שאי אפשר יהיה לוותר עליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
