הקש ששבר את שטנדל
"איש הקש" הוא אחד הסרטים הגרועים שיצא למבקר הקולנוע שלנו לראות. ניב שטנדל כל כך סבל שהוא לא מרחם על אף אחד מהאנשים האחראים לסרט. טוב, אולי על הבמאי
(ניקולאס קייג' מזהיר. מאוחר מדי בשבילי)
אין בליבי רחמים על אולפני וורנר. הם לא הספיקו להתאושש מהבום של הקריסה עם "פוסידון", וכבר הגיע הטראח של הנפילה עם "איש הקש", רימייק לסרט האימה הבריטי הקלאסי של רובין הארדי מ-73'. גם על ניקולאס קייג' אני לא ממש מרחם. אף פעם לא ממש חיבבתי את השחקן המוכשר-אך-מעצבן-להחריד הזה, והאינסטינקט שלי להופעת פרצופו הבכייני על המסך הוא אגרוף קפוץ. רק על ניל לביוט צר לי. אבל עוד נגיע לזה.
ניקולאס קייג' הוא לא "איש הקש" (במקור "wicker man", "איש הנצרים"), אבל עד לסיום אולי הוא עוד יהיה. בינתיים, חמוש בהבעת המלנכוליה הכרונית שלו ובטון המייבב, הוא אדוארד מאלוס, שוטר במצב פוסט טראומטי, לאחר שאם ובתה נהרגו בתאונת דרכים אכזרית לנגד עיניו, מבלי שהצליח להושיעם. בעודו מתאושש הוא מקבל מכתב מווילו (קייט ביהאן, "הטיסה"), אקסית מיתולוגית שנעלמה לפני שנים, המבקשת ממנו לעזור לה למצוא את בתה הנעדרת.
אדוארד, שוטר טוב לב שכמוהו, נענה לבקשה המפתיעה מן העבר, ויוצא לפגוש את ווילו, שחיה בקהילה סגפנית באי מרוחק. בעודו מתרוצץ כאחוז אמוק אחר עקבות הילדה, מתוודע אדוארד לאורחותיה הפולחניות והביזאריות של הכת המשונה והמטריארכלית. כששואלים אותם איפה לעזאזל הילדה, הגברים ממלאים פיהם שיכר, והנשים מפלבלות עיניים גדולות בהיתממות. פלא שניקולס קייג' על סף התמוטטות עצבים? לא. הוא תמיד על סף התמוטטות עצבים.
כסרט אימה, "איש הקש" הוא כישלון חרוץ, ולו משום שהוא פשוט לא מפחיד. גם לא ברמת ההבהלות האלמנטריות. אפילו מוסכמות ז'אנריות שמאלצות את קייג' האומלל לשוטט באמצע הלילה בתוך אסם חשוך ומבעית או לפרוץ קבר חתום ולחדור לתוכו, מסתיימות כעבור דקות בקול ענות חלושה. גם עלילת המתח חלשה להחריד, ומספיק להגיד פעם אחת "פאגאנים" כדי להבין לאן צועד הסרט (למקצב תופי טם-טם). ומי שלא שמע את הטוויסט הסופי מגיע עם קריאת העורב הראשונה, הוא כנראה בתול מותחני אימה. לחלופין, הוא אדוארד מאלוס.
אבל האכזבה האמיתית מ"איש הקש" נמצאת בקרדיט הבמאי. מניל לביוט, במאי (ומחזאי) מעניין תמיד, שחתום על יצירות קיצוניות ונועזות כמו "בחברת גברים" ו"צורה לאהבה", מותר לצפות ליותר. נראה שלביוט, שמצטיין תמיד בשנינות, ברשעות, בתחכום, פשוט עיבד את התסריט וביים את הסרט מתוך שינה, ללא גרם של מאמץ. למעט כמה שורות ציניות שפולט קייג' בתחילת הסרט, ועוד קטעים ספורים במהלכו (קייג' בחליפת דב הוא אחד מהם), קשה למצוא שרידים להומור של לביוט. ספק אם כשלביוט כתב לקייג' שורות כמו "זה רצח!" ו"הרגליים שלי! הרגליים שלי!", הוא התכוון שזה ישמע כל
תשובה חלקית ניתן למצוא בשבבים הבודדים מאישיותו של לביוט שנמצאים בעיבוד החדש. מדובר במלחמת המינים, נושא שהוא תוקף רבות מזוויות מפתיעות וחתרניות. המערכה הבין-מגדרית לא היתה קיימת בסרט המקורי, אך תופסת מקום נכבד בגרסה המחודשת.
את כריסטופר לי החליפה אלן בורסטיין הוותיקה ("אליס לא גרה כאן יותר") כאחות סאמרסייל (לא סאמר-סייל, סאמרס-אייל), הכוהנת הגדולה של עדת הנשים המנהלות חיי כפר שלווים ברוגע מקפיא דם, גרסת איימיש של "נשות סטפפורד" (בין הנשים אפשר לציין את לילי סובייסקי ופרנסס קונרוי). ההיפוך שיצר לביוט מושלם, ולא רק בהיררכיה המטריארכלית באי: אדוארד – לא מעט בזכות ליהוקו המדויק וההולם של קייג', שהמניירות שלו מתגלות הפעם כבעלות ערך - מתנהל בתזזיתיות, בחוסר שקט ובסערת רגשות המיוחסים לרוב לנשים, בעוד האיפוק והפאסון ה"גבריים" הם נחלת הנשים שסביבו. במובן זה, לביוט בהחלט מצליח לחלץ מהסרט אמירה חדשה לעומת המקור, על הקשר שבין זוגיות, פריון וקורבנות. ואולי, במקרה שלו, מדובר פשוט במיזנתרופיה ותו לא.
עודף מעשרים מילה: רימייק מיותר. לא מפחיד, לא מותח, אפילו לא קאמפי. חלול, רעוע, ויקרוס עם הגפרור הראשון. עדיף לחפש את האורגינל בספריות.
נא להמתין לטעינת התגובות
