המחול המטורף הזה
"הים", ספרו האחרון של ג'ון באנוויל, מתפוצץ מרוב אמנותיות ואינו מותיר לקורא מקום לנחמה. דפנה שחורי רואה בכך דווקא את כוחו של הספר המתאר את חולשת בני האדם מול איתני הטבע
אם כן, מה קרה ביום ההוא, הנורא? לעיתים דווקא החזרה אל מקום כואב מצליחה לשחרר אותנו מן הטראומות ועוזרת לנו להתמודד עם ההווה טוב יותר. בדרך זו, כאמור, בחר מקס מורדן להתמודד עם מצוקותיו: "העבר פועם בקרבי כמו לב שני" הוא מתוודה "העבר הוא מפלט לגבי, אני פוסע לשם בלהיטות, מחכך את כפותי זו בזו ומתנער מן ההווה הקר ומן העתיד הקר עוד יותר" (עמ' 52).
בדומה לדייג הקובני סנטייגו, גיבור ספרו המיתולוגי של ארנסט המינגווי 'הזקן והים' שעמד בפני מבחן גדול בחייו ויצא למאבק עיקש ומייסר כנגד דג חרב ענק, כך יוצא גם גיבורנו, גבר מזדקן כבן שישים, פרופסור להיסטוריה של האמנות, למסע התמודדות עם עברו כשהוא מצויד בזיכרונותיו כמו היו כלי נשק חזקים. בעזרת חקר מעמיק המעלה שאלות של זהות ושל זיכרון מתנהל לו המסע האינטרוספקטיבי הזה ונע על שני צירים מקבילים: אלה המתרחשים בתודעתו הזוכרת של הגיבור, ואלה המתרחשים בהווה. וממש כמו בחוק הכלים השלובים, הטוען שגובה פני הנוזל בכלים ישאף להיות שווה, כך נמזגים להם העבר וההווה אלה באלה עד להשגת שוויון מוחלט.
בגוף ראשון מגולל הגיבור שפעה פרועה של זיכרונות המתארת חופשת קיץ רחוקה ובלתי נשכחת בה בילה עם הוריו בעיירת נופש אירית קטנה על חופו של ים. באותו קיץ מריר- מופלא, נפגש מורדן הילד עם בני משפחת גרייס שהגיעו אף הם להעביר בנעימים את ימי חופשתם על החוף: האב תכול העיניים, האם היפהפייה והמושכת ושני ילדיהם התאומים: קלואי המפתה והזעפנית ומייליס האילם והקופצני. דרך עיניו התמימות הצטיירה משפחה זו, בעלת אורחות החיים האריסטוקרטים והמתירניים, כמשפחת אלים מרתקת, כיצורים מקסימים שכמו צנחו מעולם אחר לגמרי, ואשר בדיעבד מסתבר עד כמה הם הותירו בו חותם ושינו את חייו לנצח. מורדן הולך שבי אחר קסמם, מתיידד עימם ונופל אל תוך רשת מסועפת של התאהבויות וריגושים מיניים. אך אותה חופשה משכרת, הכוללת מרבצים מענגים ופיקניקים בחוף וביערות, מסתיימת בטרגדיה גדולה- כאילו היה שם באותם רגעים מצמררים פוסידון אל הים, שרוי במצב רוח רע ומכה על המים בעזרת קלשונו העצום.
כיום, חמישים שנה אחרי, ולאחר שאיבד את אשתו האהובה, נתון מורדן האינטלקטואל ומר הנפש בתוך בועה של רחמים עצמיים ובבדידות קיומית גדולה והוא מעיד על עצמו כעל:"אדם בעל כישרון מוגבל ושאפתנות מוגבלת עוד יותר, שהאפיר במשך השנים, אדם מהוסס ותועה, הזקוק לנחמה" (עמ' 151).
אבל ומותש הוא אורז מזוודה ונוסע להתחקות אחר אותה פיסת חוף שננטשה פצועה, בתקווה כי אולי דווקא שם ימצא כעת נחמה. אך נחמה אין: "חוויתי תחושת תבהלה כמעט כאשר הממשי, השאנן עד בהמיות, השתלט על הדברים שחשבתי שזכורים לי וטלטל אותם עד שלבשו את צורתו הוא" (עמ' 120). מורדן מחטט, כמו בעזרת איזמל מנתחים חד, בגוף ההיסטורי והעצום של זיכרונותיו וחושף מול עיני הקורא את קרקעית נפשו העמוסה, אשר מזכירה קרקעית של ים מרוצפת בצדפים, ברגלי סרטנים ובשלל אוצרות שונים. אט אט ילך ויתבהר משטח נפשו תחת משקפות עיניו הביקורתיות של ההיסטוריון האסתטיקן.
כמו כלים שלובים. עטיפת הספר יחצ
מודעות אסתטית
בדומה לגיבור ספרו, גם הסופר ג'ון באנוויל עצמו ניחן במודעות אסתטית גבוהה. בספרו זה (אשר זיכה אותו בפרס הבוקר היוקרתי לשנת 2005) ניכר ביותר יחסו העמוק אל האמנות על כל זרמיה. חוויית הקריאה בספריו מזכירה במידה רבה את חווית ההתבוננות בז'אנר הציור האימפרסיוניסטי, למשל, או את חוויית ההאזנה למוסיקה קלאסית משובחת. אך עם זאת, סגנון כתיבתו שכמו 'מתפוצץ מרוב אמנותיות', הוא לעיתים בעוכריו מכיוון שהוא לא משאיר מרווח שבו אפשר, על דרך המטאפורה, לקלל או להזיע.
'הים' של באנוויל איננו הכתובת המתאימה לקורא שמחפש ישועה ונחמה. והישועה שאחריה תר הגיבור אינה מגיעה כלל וכלל. להיפך, הוא טובע עמוק יותר בתוך חשכת
האבדן, כשכל שנותר לו לעשות הוא להמשיך להישען על קיר זיכרונותיו, החם והלבן ממלח, ולדשדש במראות רחוקים: "לא פעם בחלומותיי אני נמצא שם שוב, מדשדש בחול שהתנגדותו הולכת וגוברת, כאילו רגלי עצמן עשויות מחומר כבד ומתפורר"(עמ' 183).
באנוויל מזמין את קוראיו אל מחול הדישדוש הלא ממשי הזה, בעוד שהמחול הטובעני הזה תובע מאיתנו, בסופו של דבר, מחיר כבד. הוא מושך עימו אל תוך מערבולות השואבות ומרוקנות אותנו מכל אופטימיות. אך עם זאת נדמה, כי עיקר כוחו של הספר טמון דווקא ב'חולשתו', ביכולתו לתאר את חולשת האנוש מול האיתנים החזקים של הטבע וביכולתו לתאר את מבוכת האדם מול "משיכת הכתף האדישה של העולם הגדול"
'הים', מאת: ג'ון באנוויל, תרגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2006, 196 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
