רובינזון קרוזו
פרק ראשון מתוך רובינזון קרוזו, הספר והאי הבודד בהוצאת "כרמל"
היו לי שני אחים מבוגרים ממני, האחד לויטננטֿקולונל בגדוד חיל רגלים אנגלי המוצב בפלנדריה, שהיה לפנים בפיקודו של קולונל לוקהרט המהולל, ונפל בקרב עם הספרדים סמוך לדנקרק. מה עלה בגורלו של אחי השני לא ידעתי יותר משידעו אבי או אמי מה עלה בגורלי.
היות שהייתי הבן השלישי במשפחה, ולא הוכשרתי לשום מקצוע, נמלא ראשי כבר בגיל צעיר מאוד בהרהורי נדודים: אבי, שהיה זקן מאוד, הקנה לי השכלה הולמת ככל שאפשרו לימודים בבית וחינוך חינם בבתי ספר מטעם המדינה, וייעד אותי לעיסוק בתחום המשפט. אבל אני רק מלח בים רציתי להיות, ונטיית לבי זאת התנגשה כלֿכך עם רצונו ואף עם פקודותיו של אבי, ועם כל ההפצרות ודברי השידול שבפי אמי ושאר חבריי, עד שנראה שאותה נטייה טבעית טומנת בחובה משהו הרה גורל המוליך היישר אל חיי הסבל שעמדו להיות מנת חלקי.
אבי, איש חכם ומיושב בדעתו, השיא לי עצה שקולה ומצוינת נגד תכניתי, כפי שצפה אותה. בוקר אחד זימן אותי אל חדרו, שהיה רתוק אליו מחמת מחלת הצינית, ובלהט רב נזף בי על כך. הוא שאל אותי אילו סיבות, מלבד יצר נדודים גרדא, מניעות אותי לעזוב את בית אבי ואת ארץ מולדתי, המקנים לי נקודת זינוק טובה, ובהם – בזכות התמדה ושקדנות – אני צפוי לצבור הון ולחיות חיי רווחה ותענוגות. הוא אמר לי שגברים שהמזל לא האיר להם פנים מצד אחד, וגברים שמזלם שיחק להם עד מאוד מצד אחר, הם היוצאים אל מחוץ לארץ בחיפוש אחר הרפתקאות, כדי לצבור הון בעסקים ולפרסם את עצמם בדרכים יוצאות דופן; שכל זה הרבה מעל ליכולתי או הרבה מתחת לכבודי; שמעמדי הוא מעמד הביניים או, אפשר לומר, השכבה העליונה במעמד הנמוך, ולאור ניסיונו הרב זה היה בעיניו המעמד הטוב בעולם והמועיל ביותר מבחינת אושרו של אדם, שכן אין הוא נחשף למצוקות ולקשיים, לעמל ולייסורים של שכבת עובדי הכפיים מקרב האנושות, ואינו נבוך נוכח גאוותה, מותרותיה, שאפתנותה וצרוּת עינה של שכבת האנושות העליונה. הוא אמר לי שעל מידת האושר שמקנה מעמד זה אוכל ללמוד ולו רק מן העובדה שזהו המעמד שכל שאר בני האדם משתוקקים לו, שמלכים מקוננים תכופות על התוצאות האומללות של ההיוולדות לגדוּלה ומצטערים על שלא מוקמו באמצע, בין שני הקטבים – הנחות והדגול; וכי החכם נתן את עדותו שזוהי המתכונת לאושר אמיתי כשביקש לעצמו לא עוני ולא עושר.
הוא טען שאם אקדיש לכך מחשבה, איווכח תמיד שפגעי החיים הם מנת חלקן של השכבה הגבוהה והשכבה הנמוכה של האנושות, ואילו את מעמד הביניים פוקדים האסונות המעטים ביותר, ואין הוא נחשף לתהפוכות כה רבות כמו השכבה שמעליו או מתחתיו. יתרה מזאת, בני אותו מעמד אינם מועדים ללקות במחלות ולסבול מחרדות רבות כלֿכך, אם של גוף ואם של נפש, כמו אלה שנסיבות חייהן הטבעיות הן שמביאות עליהם פגעים – חיי שחיתות, שפע ומותרות מצד אחד, או חיים של עבודה קשה, מחסור בצרכים חיוניים ותזונה דלה או לא מספקת מצד אחר; מעמד הביניים בורך בשלל סגולות ותענוגות; השקט והשפע בעזרו; צניעות, מתינות, שלווה, בריאות, חברה, כל השעשועים הנעימים וכל התענוגות הנחשקים הן הברכות הנלוות לחיי המעמד הבינוני; כך עובר לו האדם בעולם בנועם ובשקט, ויוצא ממנו בנחת, בלי שהוגיע את עצמו בעבודת כפיים או בעבודת השכל, בלי שהשתעבד לחיי עבדות לפרנסתו, בלי שהוטרד מנסיבות קשות הגוזלות את שלוות הנפש ואת מנוחת הגוף, בלי שהסתחרר מלהט הקנאה או מהשאפתנות לגדולות הבוערת בתשוקה פנימית; בנחת וברכות הוא חולף לו בעולם, וטועם בחושיו לא את מרירות החיים, אלא את מנעמיהם, חווה את האושר שבהם, ולומד מניסיונו היומיומי להיטיב ולהבינם.
אחר כך האיץ בי בחום ומתוך חיבה רבה שלא להתנהג כילד, ולא להכניס את עצמי לצרות שנראה שהטבע והמעמד שנולדתי לתוכו מספקים לי הגנה מפניהן; שכן אין שום הכרח שאבקש לי מחיה; הוא ידאג היטב לצרכיי וישתדל לשלב אותי כהלכה באותו מעמד בחיים שזה עתה שיבח באוזני. ואם חיי בעולם לא יהיו קלים ומאושרים מאוד, הרי זו רק אשמת גורלי או אשמתי שלי, והוא לא יישא באחריות לכך, היות שמילא את חובתו כשהזהיר אותי מפני צעדים שידע שיזיקו לי. קיצורו של דבר, כפי שייטיב עמי מאוד אם אשאר ואשתקע בבית כבקשתו, כך לא יעודד אותי לנסוע, כדי שלא תהיה לו כל
בחלק אחרון זה של דבריו, שבאמת היה נבואי אף שנראה שאבי עצמו לא ידע זאת, הבחנתי בדמעות רבות הזולגות על לחייו, ובייחוד כשהזכיר את אחי שנהרג; וכשדיבר על השהות שתהיה לי להתחרט, בלי שיהיה מי שיסייע לי, היה נרגש כלֿכך, שקטע את דבריו ואמר לי שלבו עולה על גדותיו עד שאינו יכול עוד להוסיף ולדבר אליי.
דבריו באמת נגעו ללבי, ובאמת איך אפשר אחרת; והחלטתי לא לחשוב עוד על נסיעה אל מחוץ לארץ, אלא להשתקע בבית כרצון אבי. אך למרבה הצער, בתוך כמה ימים נשכחה כליל ההחלטה מלבי, ובקיצור, כדי למנוע עוד הפצרות מפי אבי, כמה שבועות אחר כך החלטתי לברוח ממנו. אףֿעלֿפיֿכן לא נעניתי מיד לדחף שעוררה בי ההתרגשות הראשונית מן ההחלטה, ופניתי אל אמי, בשעה שנדמה לי שמצב רוחה נוח מעט מן הרגיל, ואמרתי לה שדעתי נחרצת לראות את העולם, וכי לעולם לא תהיה בי די החלטיות להתמסר למשהו אחר עד תום, ומוטב לאבי לתת לי את הסכמתו מלאלץ אותי ללכת בלעדיה; שאני כעת בן שמונהֿעשרה – מבוגר מכדי להתלמד במלאכה כלשהי או לשמש מזכירו של עורך דין; שאני משוכנע שאם אעשה זאת, לעולם לא אסיים את תקופת ההכשרה, ובלי ספק אברח ממעסיקי בטרם אשלים את הכשרתי ואצא לים; ואם תשכנע את אבי להניח לי לצאת למסע אחד בלבד בחוץ לארץ, הרי אם אחזור הביתה בלי שנעם לי הדבר, לא אוסיף לנסוע, ואבטיח לפצות על הזמן האבוד בכפל שקדנות.
דבריי הכעיסו מאוד את אמי. היא אמרה שברור לה שאין טעם לדבר בנושא עם אבי, שיודע מה ישרת את טובתי ולא ייתן את הסכמתו למשהו שיזיק לי כלֿכך; שהיא תוהה כיצד יכולתי אף להעלות דבר שכזה בדעתי לאחר שיחתי עם אבי, שכידוע לה הפגין כלפיי גילויים של חום וחיבה; ובקיצור, אם רצוני להרוס את חיי אין לי כל תקנה, אבל לעולם לא אזכה בהסכמתם לכך. היא עצמה לא תתן את ידה לחורבני, ואני לעולם לא אוכל לומר שאמי נתנה את הסכמתה חרף התנגדות אבי.
אף שאמי סירבה להעביר את הדברים לאבי, שמעתי אחר כך שבכל זאת דיווחה לו על כל פרטי השיחה, ואבי, לאחר שהביע דאגה רבה, אמר לה באנחה: הילד עשוי להיות מאושר אם יישאר בבית, אבל אם ייסע לחו"ל, יהיה הלאֿיוצלח האומלל ביותר עלי אדמות. איני יכול לתת את הסכמתי לכך.
רק כשנה אחר כך הצלחתי להשתחרר מאחיזתם. עד אז הוספתי בעיקשות לאטום את אוזני לכל ההצעות להשתלב בעסקים, ולעתים תכופות מחיתי באוזני אבי ואמי על התנגדותם הנחרצת כלֿכך לנטייתי הטבעית. אבל יום אחד הזדמנתי במקרה להאל, עדיין בלי שום כוונה לברוח. בעודי שם, עמד אחד מחבריי להפליג ללונדון בדרך הים, בספינה של אביו, ופיתה אותי להצטרף אליהם במילות הקסם השגורות בפי יורדי ים, כלומר שהמסע יהיה בחינם. לא נועצתי עוד לא באבא ולא באמא, וגם לא יידעתי אותם על כך. הנחתי להם ללמוד על כך באקראי; וכך, בֿ1 בספטמבר 1651, בלי לבקש לא את ברכת האל ולא את ברכת אבי, ובלי לתת כלל את הדעת על הנסיבות או על התוצאות, עליתי, ברגל שמאל, אלוהים היודע, על סיפונה של אנייה שפניה מועדות ללונדון.
להערכתי, תלאותיו של שום הרפתקן צעיר לא החלו מוקדם יותר או האריכו ימים יותר משלי. אך יצאה הספינה משפך ההַמבֶּר וכבר החלה הרוח לנשב והים החל לגאות באיום רב. ומאחר שמעולם לפני כן לא הפלגתי בים, אין מילים לתאר את מחלת הים שתקפה את גופי ואת החרדה שנתקפה בה נפשי. כעת התחלתי להרהר בכובד ראש במה שעשיתי, וכיצד קיבלתי, ובצדק, עונש משמים על שעזבתי ברשעות את בית אבי וזנחתי את חובתי. כל עצותיהם הטובות של הוריי, דמעותיו של אבי והפצרותיה של אמי, עלו כעת מחדש במחשבתי, ומצפוני, שעדיין לא הגיע לשיא אטימותו, כפי שהגיע מאז, ייסר אותי על שבזתי לעצה שקיבלתי ומעלתי בחובתי כלפי אלוהים וכלפי אבי.
כל אותו הזמן הלכה הסערה וגברה, וגלי הים גבהו מאוד, אףֿעלֿפי שהיו כאין וכאפס לעומת מה שראיתי פעמים רבות מאז או מה שראיתי כמה ימים אחרֿכך. אבל אז די היה בכך להסעיר את נפשי, הלוא הייתי מלח טירון וחסר ניסיון בתחום הזה. ציפיתי שכל גל יבלע אותנו, ובכל פעם ששקעה הספינה מטה – או כך נדמה לי – למעמקים או למצולות הים, האמנתי שלעולם לא נשוב לעלות על פני הים. ובעוד נפשי מתייסרת, נדרתי הרבה נדרים וקיבלתי החלטות לרוב, שאם ירצה האל לחוס על חיי במסע האחד הזה, אם כף רגלי תדרוך שוב על היבשה, אלך מיד הביתה אל אבי, ולעולם לא אעלה שוב על סיפון אנייה; אשמע בקולו, ולעולם לא אביא עוד על עצמי צרות שכאלה. כעת התחוורה לי בבירור צדקת דבריו בנוגע למעמד הביניים בחיים, כמה קלים, כמה נוחים היו חייו כל ימיו, בלי שנחשף מעולם לסערות בלב ים או לצרות על החוף, וגמרתי בלבי ללכת הביתה, אל אבי, כבן אובד השב מן הדרך מתוך חרטה כנה.
מחשבות אלה הנבונות והמפוכחות התמידו כל עוד נמשכה הסערה, ואפילו זמןֿמה לאחר ששככה. אבל למחרת נחלשה הרוח והים נרגע, ואני התחלתי להתרגל אליו. אףֿעלֿפיֿכן כל אותו היום התהלכתי קודר מאוד, היות שעדיין סבלתי קצת ממחלת הים, אבל לקראת ערב התבהר מזג האוויר, הרוח פסקה לגמרי, וערב נעים ומקסים שרר בהמשך; שקיעת השמש הייתה מזהירה, וכך גם זריחתה למחרת, ומראה פני הים החלקים, בלי או כמעט בלי רוח, שאור השמש מנצנץ עליהם, היה בעיניי המחזה המלבב ביותר שראיתי מעודי.
ישנתי היטב בלילה, ולא הייתי עוד חולה במחלת הים, אלא עליז מאוד. הבטתי בפליאה בים שיום לפני כן היה מבהיל וגועש כלֿכך, וזמן כה קצר אחרֿכך יכול להיות כה שקט ונוח. כעת, מחשש שאדבוק בהחלטותיי הטובות, ניגש אליי חברי שפיתה אותי לצאת למסע, טפח לי על שכמי ואמר, "נו, בוב, מה שלומך אחרי כל זה? ודאי נבהלת בלילה ממשב הרוח הקליל, לא?" "לזה אתה קורא משב רוח קליל?" אמרתי, "זאת הייתה סופה איומה." "סופה, טיפש שכמוך," הוא השיב, "לזה אתה קורא סופה? הרי זה היה שום כלום. כשיש עמנו ספינה טובה ומרחבי ים, אנחנו מתעלמים ממשב רוח שכזה. אבל אתה מלח טירון, בוב. בוא ונכין קערה של פונץ' ונשכח מכל זה. תראה איזה מזג אוויר מקסים יש עכשיו." כדי לקצר את הפרק העגום הזה של סיפורי, כמנהגם הוותיק של כל המלחים הוכן הפונץ', הושקיתי בו לשוכרה, ובאותו ליל הוללות הטבעתי את כל רגשות החרטה שלי, את כל מחשבותיי על התנהגותי בעבר ואת כל החלטותיי לעתיד. בקיצור, כפי שהים לבש שוב את פניו החלקות, ועם שוך הסערה ירדה עליו שלווה, כך משחלפה מערבולת מחשבותיי ונשכחו חששותיי ודאגותיי שמא אבלע במצולות הים, ומאוויי הקודמים צצו שוב ועלו, שכחתי לגמרי את הנדרים שנדרתי ואת ההבטחות שהבטחתי בשעת מצוקתי. אמנם הזדמנו לי פסקי זמן להרהורים, ומפעם לפעם ניסו כביכול המחשבות הרציניות לחזור ולהעסיק אותי, אבל אני ניערתי אותן מעליי ונפטרתי מהן כמו ממחלה והתמסרתי לשתייה ולבילוי החברתי. עד מהרה התגברתי על ההתקפים החוזרים הללו, כך כיניתי אותם, ובתוך חמישה או שישה ימים זכיתי בניצחון על מצפוני, שהיה מוחלט ככל שיכול לייחל לעצמו בחור צעיר הנחוש בדעתו שלא להיות מוטרד ממצפונו. אבל בכל זאת היה עליי לעמוד בעוד ניסיון, וההשגחה העליונה, כמנהגה במקרים שכאלה, הייתה נחושה בדעתה לחלוטין שלא להותיר לי שום תירוצים; וכך, אם מקרה זה לא היה בעיניי גלגל הצלה, הרי נוכח הניסיון הבא היה אפילו השפל והנקלה ביותר בינינו נאלץ להודות הן בסכנה שבדבר והן במידת הרחמים.
ביום השישי למסענו הימי הגענו אל מבואות ירמות. היות שהרוח הייתה נגדית ומזג האוויר היה נוח, התקדמנו רק מעט מאז הסערה. כאן נאלצנו להטיל עוגן וכאן נשארנו, היות שהרוח הוסיפה להיות נגדית – כלומר דרומיתֿמערבית – שבעה או שמונה ימים, כמו ספינות רבות אחרות מניוקאסל שהמקום שימש להן מעגן משותף בשעה שהמתינו לרוח המתאימה להפלגה בנהר.
מכל מקום היינו אמורים להמתין לגאות ולהפליג במעלה הנהר זמן לא רב לאחר שהטלנו עוגן, אלא שנשבה רוח עזה מדי, גם לאחר ששהינו שם ארבעה או חמישה ימים. אףֿעלֿפיֿכן, היות שנתיבי המים נחשבו נוחים כנמל, והעוגן וציוד העגינה שלנו מצוינים וחזקים מאוד, לא היו אנשינו מודאגים וכלל לא חששו מפני סכנה, אלא בילו את זמנם במנוחה ובהילולה כמנהג יורדי הים. אבל בבוקר היום השמיני התחזקה הרוח, וכולם נרתמו לעבודה – לגלגל את מפרשי התורן העליון שלנו כדי שהכל יהיה מאובטח היטב, וכדי שהעגינה תהיה נינוחה ככל האפשר. עד שעות הצהריים באמת התנשאו גלי הים לגובה רב והתנפצו אל חרטום ספינתנו שמלאה מים, ופעם או פעמיים חשבנו שהעוגן השתחרר מהקרקעית. הקברניט שלנו הורה להוציא את עוגן החירום, וכך עגנּו עם שני עוגנים מלפנים, בעוד הכבלים משתלשלים עד קצותיהם.
כעת באמת השתוללה סערה נוראה, ואני התחלתי להבחין בבהלה ובתימהון על פניהם של המלחים עצמם. אמנם הקברניט פעל נמרצות להצלת הספינה, אך כשחלף שוב ושוב על פני תאי – אל תאו
ומתאו – שמעתי אותו לוחש לעצמו כמה פעמים, "אלוהים רחם עלינו, זה הסוף של כולנו, כולנו אבודים" וכיוצא באלה. ברגעי המצוקה הראשונים הללו הייתי המום. נשכבתי בתאי שבירכתי הספינה בלי לזוז, ואת סערת נפשי אין לתאר. התקשיתי לחזור ולאמץ את החרטה הראשונה, שרמסתי כה בגלוי והקשחתי את עמדתי כלפיה: חשבתי שסכנת המוות חלפה וכי כמו בפעם הראשונה יסתיים הדבר בלא כלום. אבל כשהקברניט עצמו עבר ליד תאי, כפי שסיפרתי זה עתה, ואמר שכולנו אבודים, נבהלתי מאוד. קמתי ויצאתי מתאי והסתכלתי סביב. מעולם לא ראיתי מחזה עגום שכזה: גלי הים התנשאו לגובה הרים והתנפצו עלינו בכל שלוש או ארבע דקות. כשהצלחתי להביט סביב נגלה לעיניי רק חורבן. את תורניהן של שתי ספינות, שהבחנו בהן בסמוך לנו, פירקו עד גובה הסיפון היות שהיו עמוסות לעייפה; ואנשינו צעקו שספינה שעגנה כמייל לפנינו, טבעה. עוד שתי ספינות נעקרו מעוגניהן ונסחפו בלי תורן מהנהר אל הים הפתוח, אל סכנה גדולה. מצבן של הספינות הקלות היה טוב יותר, שכן לא התנודדו כלֿכך בים. עם זאת, שתיים או שלוש מהן נמלטו על נפשן, התקרבו אלינו, ורק מפרש קדמי אחד פרוש בהן לפני הרוח.
לקראת ערב הפצירו החובל ורב המלחים בקברניט להניח להם לפרק את התורן הקדמי, והוא סירב בתוקף. אבל לאחר שרב המלחים מחה באוזניו כי אם לא יעשה כך, תטבע הספינה, הוא הסכים. לאחר שפירקו את התורן הקדמי, איבד התורן הראשי מיציבותו וטלטל כלֿכך את הספינה, עד שגם אותו נאלצו לפרק, והסיפון התרוקן מתרניו.
קל לשער כיצד כל זה השפיע עליי, מלח צעיר שלפני כן נבהל כלֿכך מסערה קטנה בלבד. אבל אם במבט לאחור אוכל לבטא את המחשבות שהתרוצצו במוחי באותו הזמן, הרי נסיגתי מנדרַי לטובת ההחלטות הנפסדות שקדמו להם, הטילה עליי אימה עשרת מונים יותר מהמוות עצמו. ונוסף על הפחד מפני הסערה, נקלעתי למצב שאין מילים לתארו. אבל הגרוע מכל עוד היה לפנינו, שכן הסערה הוסיפה להשתולל בחמת זעם שכזאת שאפילו המלחים עצמם הודו שמעולם לא ידעו גרועה ממנה. ספינתנו הייתה טובה, אבל עמוסה, והיא ירדה ועלתה על פני המים עד שמפעם לפעם צעקו המלחים, היא תוצף.
במובן אחד היה לי יתרון, שכן לא ידעתי מה פירוש תוצף, עד ששאלתי. על כל פנים הסערה הייתה כה עזה, שהייתי עד למחזה נדיר – הקברניט, רב המלחים ועוד כמה מן הנבונים יותר התפללו, היות שציפו שבכל רגע תרד הספינה במצולות. בחצות הלילה, נוסף על כל שאר צרותינו, ירד אחד המלחים למים לבדוק את הספינה וקרא בקול שיש לנו דליפה; אחֵר אמר שבסַפנת המטען יש ארבע רגליים מים. ואז נקראו כל הידיים אל המשאבה. לשמע המילה הזאת כמו החסיר לבי פעימה, וצנחתי בתאי לאחור על צד המיטה שעליו ישבתי. אבל המלחים הקימו אותי ואמרו לי שאמנם קודם לא יכולתי לעשות דבר, אבל להפעיל משאבה אני יכול כמו כל אחד אחר. לשמע הדברים קמתי על רגליי, ניגשתי אל המשאבה ועבדתי במרץ רב. באותה שעה הבחין הקברניט בספינות פחם קטנות שנאלצו לברוח אל הים היות שלא יכלו לעמוד בסערה, ובדרכן התקרבו אלינו. הוא הורה לירות בתותח לאות מצוקה. אני, שלא ידעתי מה פשר הדבר, נבהלתי כלֿכך עד שחשבתי שהספינה התנפצה או קרה משהו נורא. בקיצור, נחרדתי כלֿכך עד שצנחתי מעולף. היות שבזמן שכזה כל אחד דואג לעצמו, איש לא שם לב לא אליי ולא למצבי. מישהו אחר התקרב אל המשאבה, דחף אותי הצדה ברגלו והניח לי לשכב מתוך מחשבה שאני מת. זמן רב חלף בטרם שבה אליי רוחי.
הוספנו לעבוד, אבל מאחר שהמים הלכו וגאו בספנת המטען, היה ברור שהספינה תטבע, ואף שהסופה החלה להיחלש מעט, בכל זאת, היות שלא הייתה מסוגלת לשוט עד שיזדמן לנו נמל, הוסיף הקברניט לבקש עזרה בירי תותחים; אנייה קטנה ששרדה ועגנה ממש לפנינו הרהיבה עוז ושלחה סירה לעזרתנו. מתוך סיכון מרבי התקרבה אלינו הסירה, אבל אנחנו לא הצלחנו בשום אופן לעלות על סיפונה, והסירה לא הצליחה להיצמד אל דופן הספינה. לבסוף, בעוד הגברים חותרים במרץ רב ומסכנים את חייהם כדי להציל את שלנו, השליכו לעברם אנשינו מירכתי הספינה חבל שבקצהו מצוף. את החבל שחררו למרחק רב, והגברים, לאחר מאמצים מרובים וסיכון רב, תפסו אותו, ואנחנו משכנו בחבל וקירבנו אותם אל ירכתי ספינתנו, וכולנו נכנסנו לסירתם. לא היה טעם לחשוב שנוכל להגיע אל ספינתם, לכן הסכימו הכל לתת לה להיסחף, ורק לנתב אותה ככל שנוכל אל החוף. הקברניט שלנו הבטיח להם שאם תתנפץ הסירה אל החוף, הוא יפצה את הקברניט שלהם; וכך, קצת חותרים וקצת נסחפים, החליקה לה סירתנו צפונה אל החוף וכמעט הרחיקה עד וינטרטון נס.
לא חלפה יותר מרבע שעה מאז נטשנו את ספינתנו, והיא שקעה לנגד עינינו, ואז הבנתי בפעם הראשונה מה פירוש ספינה מוצפת בים. עליי להודות שלא העזתי להסתכל כשהמלח אמר לי שהיא שוקעת, שכן מרגע שנכנסתי לסירה, או ליתר דיוק, מרגע שהכניסו אותי אליה, אפשר לומר שלבי מת בקרבי, קצת בגלל פחד וקצת בגלל מועקת הנפש והמחשבות על מה שעוד לפניי.
במצב זה, בשעה שהגברים עדיין התאמצו לחתור כדי לקרב את הסירה אל החוף, יכולנו לראות – כשהסירה העפילה על הגלים – אנשים רבים רצים לאורך החוף כדי לעזור לנו לכשנתקרב אליו. אלא שהתקדמותנו אל החוף הייתה אטית, ואף לא יכולנו להגיע אליו עד שנטה החוף מערבה לכיוון קרומר, כשחלפנו על פני המגדלור של וינטרטון, והיבשה שיככה מעט את עוצמת הרוח. כאן ירדנו לחוף בשלום, אף שלא בלי קשיים מרובים, וצעדנו ברגל אל ירמות, ובה, היות שנחשבנו מוכי גורל, זכינו ליחס אנושי מאוד הן מידי פרנסי העיר, שהקצו לנו מגורים טובים, והן מידי הסוחרים ובעלי החנויות, וניתן לנו סכום כסף שדי בו להסיע אותנו ללונדון או בחזרה להאל, כפי שנמצא לנכון.
אילו כעת היה לי שכל לחזור להאל ומשם הביתה, הייתי מאושר, ואבי – התגלמות מְשלו של מושיענו המבורך – היה אפילו שוחט לכבודי עגל מרבק; שכן לאחר שנודע לו שהספינה שהפלגתי בה נטרפה במבואות ירמות, חיכה זמן רב בטרם הייתה בידו עדות כלשהי שלא טבעתי.
אבל מזלי הרע דחף אותי כעת הלאה מתוך עיקשות שדבר לא יכול לעמוד בפניה; ואף שההיגיון ושיקול הדעת המתון השמיעו כמה פעמים באוזני קריאות רמות ללכת הביתה, לא היה בכוחי לעשות זאת. איני יודע איזה שם לתת לזה, וגם לא אטען שמדובר בצו עליון סודי המאיץ בנו להיות לכלי בהרס עצמנו, ואף שהדבר ממש לנגד עינינו, אנחנו רצים ליישמו בעיניים פקוחות. אין ספק שרק סבל אמיתי ובלתי נמנע שכזה, שנגזר עליי בלי שאוכל לחמוק ממנו, היה יכול לדחוף אותי קדימה בניגוד לנימוקים המתונים העולים במחשבותיי המוצנעות ביותר, ובניגוד לשני הלקחים הברורים כלֿכך שהזדמנו לי בניסיוני הראשון.
חברי, בנו של הקברניט, שלפני כן עודד אותי להתחשל, היה כעת להוט פחות ממני. בפעם הראשונה ששוחחנו לאחר שהגענו לירמות – כעבור יומיים או שלושה, היות שפוזרנו בעיר בין כמה מקומות מגורים – היה נדמה שנימת דיבורו השתנתה, ומראהו היה מדוכדך למדי. הוא נד בראשו, שאל אותי מה שלומי וסיפר לאביו מי אני וכיצד יצאתי למסע הזה רק לשם ניסיון, כדי להמשיך הלאה אל מחוץ לארץ. אביו פנה אליי בנעימה חמורה ומודאגת מאוד, "בחור צעיר," אמר, "לעולם אל תצא שוב לים.
עליך לראות בזה אות חדֿמשמעי וברור שאל לך להיות יורד ים." באמת, אדוני, אמרתי, האם לא תצא עוד אל הים? "זה סיפור אחר," אמר, "זהו מקצועי, ולכן חובתי. אבל מאחר שיצאת למסע בתור ניסיון, ראית כיצד הטעימו אותך מִשָמים ממה שצפוי לך אם תתעקש. אולי כל זה קרה לנו בגללך, כמו יונה באנייה לתרשיש.
אנא ממך," המשיך, "מי אתה? ולשם מה יצאת לים?" בתשובה לשאלתו סיפרתי לו מקצת מסיפורי, ובסופו התפרץ בכעס תמוה. מה עשיתי, אמר, שלאֿיוצלח ביש מזל שכזה עלה על ספינתי? כף רגלי לא תדרוך שוב באנייה שאתה על סיפונה, גם לא תמורת אלף לירות שטרלינג. אלה אכן היו מחשבות תועות שניעורו ביתר שאת בשל האובדן שחווה והרחיקו לכת יותר מן המוצדק. על כל פנים, אחרֿכך דיבר אליי בכובד ראש, דחק בי לחזור אל אבי, ולא להעמיד את ההשגחה העליונה בניסיון שיביא עליי את קצי. הוא אמר לי שאוכל לראות במו עיניי את יד האלוהים המופנית נגדי, "ובחור צעיר," אמר, "שלא יהיה לך ספק, אם לא תחזור, באשר תלך, תיתקל רק באסונות ובאכזבות עד שיתממשו מלות אביך."
מיד אחרֿכך נפרדנו, שכן עניתי לו בקצרה ולא שבתי לראותו. איני יודע לאן פנה. אשר לי, היות שהיה מעט כסף בכיסי, נסעתי ללונדון בדרך היבשה, ושם, וגם בשעת הנסיעה, התחולל ביני לביני מאבק בעניין מסלול החיים שעליי לבחור, אם לחזור הביתה ואם לצאת לים.אשר לחזרה הביתה, הבושה דחתה את ההצעות הטובות ביותר שעלו בראשי, כי מיד דימיתי כיצד ילעגו לי השכנים וכיצד אתבייש להיפגש לא רק עם אבי ועם אמי, אלא עם כל אחד אחר. תכופות שמתי לב מאז כמה הפכפך טבע בני האדם בכלל, ושל הצעירים בפרט, וכמה אינו מתיישב עם ההיגיון שצריך להנחות אותם במקרים שכאלה – הם אינם מתביישים לחטוא, ובכל זאת מתביישים להביע חרטה; אינם נבוכים בגלל המעשה שבגללו ייחשבו שוטים, ובצדק, אבל נכלמים לחזור בהם ממעשיהם אף שזה הדבר היחיד שבזכותו ייחשבו נבונים.
זמןֿ מה לא הייתי בטוח אילו צעדים לנקוט ואיזה אורח חיים לנהל, ועדיין הרגשתי איֿרצון עז לחזור הביתה. עוד אני משתהה, הלך ונמוג זכר המצוקה שחוויתי, ועמו התפוגגה ונעלמה גם הכמיהה הקטנה שדחפה אותי לחזור הביתה, עד שלבסוף זנחתי לגמרי את מחשבותיי על כך וחיפשתי לי לצאת להפלגה.
אותה השפעה רעה שהרחיקה אותי תחילה מבית אבי ודחפה אותי לאמץ את רעיון הבוסר הפרוע בדבר התעשרות, נטעה בלבי את הרעיונות הדמיוניים הללו בעוצמה כה רבה, עד שאטמה את אוזני לכל עצה טובה, להפצרותיו ואפילו לציוויו של אבי. אותה השפעה, תהיה אשר תהיה, זימנה לי את ההרפתקה האומללה מכל, ועליתי על סיפונה של אנייה שפניה אל חופי אפריקה או, בלשונם ההמונית של המלחים שלנו, הפלגתי לגינֶאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
