לי טלה בהורוסקופ, ולך יש תאומים
למרות סוף טרגי ידוע מראש, "טיסה 93" הוא סרט עוצר נשימה מתחילתו ועד סופו. ניב שטנדל חזר עם עצבים מרוטים מציפייה להפי אנד שלא הגיע
אבל את הראשים לא תמצאו ב"טיסה 93". הסיפור שמגולל פול גרינגראס על הקטסטרופה שהשאירה את העולם עם לסת פעורה, עובר בין נוסעים חסרי אונים בטיסה לשומקום, לבין אנשי צבא ופקידים חסרי אונים בחדרי בקרה הומים ועצבניים, כשקו ישר של מחדלים מחבר ביניהם. איפה הדרג המדיני? תשאלו את אגרנט.
כמו רצח רבין או רצח קנדי, זוכר היטב כל אדם היכן היה כשהתרחש אסון התאומים. מי שלא ירגיש את בשרו נעשה שוב חידודין חידודין ברגע בו צופים הגיבורים בצילום הבלתי יאמן של המטוס השני המתרסק לתוך המגדל – צריך ללכת להיבדק אצל רופא עור. "יונייטד 93" (כשמו המקורי של הסרט) היה המטוס הרביעי שנחטף ב-11 בספטמבר, אשר חוטפיו תכננו לרסק אותו בבית הלבן. משהבינו הנוסעים כי הם אינם בדרך לאיזה נמל תעופה באוגנדה, הם לקחו את גורלם בידיהם, וניסו להשתלט בחזרה על המטוס. הם אמנם הצליחו להציל את הבית הלבן – אך לא את חייהם.
האם מוקדם מדי לחטט בפצעים חמש שנים אחרי? אם לשפוט על פי "טיסה 93", התשובה היא לא ("מרכז הסחר העולמי" של ספק השערוריות אוליבר סטון עשוי להציע תשובה אחרת). "טיסה 93" פותח פצעים ישנים, אך נזהר מלחטט בהם. הוא לא מעורר מחלוקת, לא מקומם, בוודאי שלא מעז להטיל דופי באנשים הקטנים. הביקורת שלו מרומזת וזהירה, ומגיעה לשיאה המינורי בשורת כותרות בסיום, לא יותר. הוא מעדיף להיות פשוט מותחן עוצר נשימה שבנוי על תשתית טראומטית.
והוא באמת עוצר נשימה. קלישאת המבקרים הזו, שניתנת לעיתים בקלות רבה מדי, יושבת על "טיסה 93" כמו גרביונים על דיילת אוויר. הוא יחזיק אתכם בקצה המושב מתחילתו ועד סופו, עד שלא תשימו לב כמה מהר עברה הטיסה. הסרט נע בין דרמת העצבים המיוזעת והלוחשנית שבמטוס, לבין דרמת האדרנלין הקצבית והרועשת בחדרי הפיקוד. יש בו כמה סצנות מסעירות ממש, כמו הרגע בו פקחי הטיסה מחפשים את אחד המטוסים הנעלמים במרקעי המחשב, ומגלים אותו נשקף מהחלון, חוצה את שמי העיר בדרכו למגדלים (הצבא, כמה מרגיע, לומד על המתרחש מה-CNN); סיקוונס החטיפה המפחיד ממש וסצנת הסיום המדהימה.
מחכים להפי אנד שלא יגיע. מתוך הסרט יח''צ
איך הזמן טס
"טיסה 93" תופס אותך בגרון כבר בהתחלה. במשך דקות ארוכות מלווה גרינגראס את שגרת הטיסה המוכרת – הליכי טרום-טיסה, התמקמות במושבים, עיכובים קלים, המטלות השוטפות שמבצע צוות האוויר בחיוכים לאים.. הדמויות מתנהלות בשוויון נפש, ואנו עוקבים אחריהם בעיניים כלות - הצופה הרי יודע כי מהטיסה הזו איש לא ישוב. ההתייחסות האדישה כתמיד לתדריך החירום של הדיילות מקבל נופך אירוני. האסון הרי כבר כאן, יושב במחלקה הראשונה וממתין לרגע הנכון.
ומצד שני, "טיסה 93" מספיק יעיל כדי לגרום לצופה בכל זאת להתפלל לנס. לקוות שהטרוריסט ההססן יקבל רגליים קרות ברגע המכריע. לתהות שמא מטוסי הקרב יגיעו בכל זאת בזמן. לחכות להפי אנד שלא יגיע.
גרינגראס, שהוכיח בעבר את מודעותו הפוליטית ב"בלאדי סאנדיי", ואת
מיומנויותיו המקצועיות ב"זהות במלכודת", בחר להציג את הסיפור בסגנון כמו-דוקומנטרי. הוא ליהק שחקנים אלמוניים כמעט לחלוטין שלא גונבים את תשומת הלב מהדרמה הגועשת, והשתמש בטכניקות שונות כדי לאפשר להם להיטמע בסיפוריהם האישיים של הגיבורים בעל כורחם ולאלתר את חלקם. ביחד עם הצילום התזזיתי, העריכה הקצבית, ובעיקר שליטתו המופלאה בכל הכאוס הזה, מצליח גרינגראס ליצור מותחן מרתק שניתן לקבל כ"פיסה מהחיים".
וכאן אולי נקודת החולשה היחידה של הסרט: כפי שמציינות כותרות הסיום, איש לא שרד את הטיסה. אם כך, ישאל הצופה התם, מי סיפר את סיפורה ההרואי? מי יתחייב על אמיתותה של גרסה שמקורותיה הם, במקרה הטוב, שברי שיחות סלולאריות לקוניות שהתקיימו בסתר? יונייטד 93 – ההיית, או חלמתי חלום?
עודף מעשרים מילה: מותחן עוצר נשימה, על אמת. דרמת עצבים עם התרחשויות נון סטופ, שיאים דרמטיים וסוף ידוע מראש שלא הורס לרגע את הסיפור.
נא להמתין לטעינת התגובות
