הכחול-האפור הזה
ב"בריק" מפגין הבמאי ראיין ג'ונסון שליטה מרשימה בז'אנר הפילם נואר. ניב שטנדל שמח לראות שסרטי הבלשים האפלוליים יכולים להצליח גם בגווני כחול-אפור
ספייד שלנו הוא ברנדן (ג'וזף גורדון-לוויט), שיוצא בעקבותיה של אמילי (אמילי דה-ראבין, קלייר מ"אבודים"), חברתו לשעבר ואהובתו היחידה, ששלחה לו אות מצוקה אחרון, ונעלמה. הוא מגלה את גופתה מושלכת בתעלת ביוב, רגע אחרי שהרוצח נמלט מן הזירה, ויוצא למצוד בעקבותיו. בתפקיד הווטסון של שרלוק משמש חברו הטוב "המוח" (מט או'לירי), שמספק לו תשובות, עוקב עבורו אחר אנשים, ומחפה עליו בלימודים, בעיקר מאימת סגן מנהל ביה"ס, מר טרומן (ריצ'רד ראונדטרי, הלא הוא שאפט המיתולוגי).
ברנדן מתחיל לנער את כל העצים בסביבה, ובמהירה מזהה את טביעות אצבעותיו של "the pin", "המסמר" (לוקאס האס), ברון הסמים המקומי שאיש אינו יודע את הדרך אליו, קייזר סוזה ינוקא ("אמור להיות מבוגר, עשרים ושש כזה", מציין המוח). למסמר הזה יש פטיש שעובד בשבילו, גורילה בשם טאג, וכדי להגיע אליו צריך לפזר כמה אגרופים, ובעיקר לחטוף כמה. חוץ מדימומים חיצוניים ופנימיים, נעזר ברנדן בצעדיו הראשונים במאפיה גם בלורה (נורה זהטנר) היפה והערמומית.
ברנדן מהווה ייצוג מודרני הולם לדמות הבלש הקשוח. הוא פיקח. הוא מתוחכם. הוא יורה רפליקות שנונות כמו דמות שיצאה מספר של יאיר לפיד. הוא לא מפחד להיכנס לתגרה בשביל מידע, אבל גם לא מתכוון לצאת פראייר. הוא מזהה כשבחורה מנסה לשחק בו, אבל גם נופל למלכודות האלו מפעם לפעם. הוא עייף וממורמר, אך לא לוקח הפסקות. הוא ברנש קשוח שלא מפחד ללעוג לסגן מנהל ביה"ס, אבל גם רומנטיקן מהזן הישן, שמתקשה להתגבר על אהבת נעורים.
ראיין ג'ונסון, בביכוריו הקולנועיים, מוכיח שכדי להזרים דם חדש בז'אנר ישן, לא חייבים לקרוץ ולהתחכם יותר מדי. "בריק" משתמש בכל הקונבנציות הקלאסיות - החל בדמויות, עבור בדיאלוגים וכלה בסגנון - ובכל זאת מצליח לא להיראות או להישמע מיושן ולו לרגע. זה נזקף בעיקר להחלטה המבריקה של ג'ונסון למקם את הסיפור בתיכון קליפורני, היוצקת בתבנית המוכרת תוכן חדש ונקודת מבט מקורית. פילם-נוער, אם תרצו.
בכל הקשור לעשייה הז'אנריסטית, מפגין ג'ונסון מיומנות מרשימה. הוא משתמש בגלריית הטיפוסים הקבועה של הפילם נואר, כאמור, רק בגלגולים חדשים. את זירות ההתרחשות – סמטת רחוב או בר אפלולי – מחליפים מגרשי פוטבול וחצר בית ספר. במקום מגבעת – כובע בייסבול. רק הטלפון הציבורי נשאר טלפון ציבורי (אבל יש גם סלולארי, כדי לא להערים יותר מדי קשיים על החקירה). את השחור-לבן הנוארי המיר ג'ונסון בלוק הכחול-האפור-הזה שהאינדי האפל כל כך אוהב, כמו רחוב אחרי הגשם. הדיאלוגים, הקומיים והדרמטיים כאחד, נותרו נאמנים לרוח המקורית – מושחזים, מוקפדים, כל מילה מונחת במקום. בקרבות אגרופים
ג'ונסון (שזכה על "בריק" בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס) מציג לנו סיפור בלש קלאסי, המתרחש בפרברים האפלים של אמריקה, שבהם הסודות הכמוסים והפרצופים המכוערים מסתתרים מאחורי גדרות לבנים וגגות אדומים. המרחב שהציג דייויד לינץ' ב"קטיפה כחולה", הפך לשדה הפעולה החביב על היוצרים האמריקניים העצמאיים, כשהם נעים על המנעד הרחב שבין "אמריקן ביוטי" ו"עקרות בית נואשות" ל"דוני דארקו" ו"העולם שבפנים".
ג'ונסון הוא לא היחיד בסרט שיהיה כדאי להמשיך ולעקוב אחריו. הוא גיבש כאן להקה צעירה של שחקנים מוכשרים, שבהתייחסותם הרצינית לטקסט גורמים לכך שאמינות הסרט לא תפגע, חרף התיישנות הז'אנר. ביניהם בולטים או'לירי, האס (פעם הילד הקטן ב"העד", והיום שחקן אינדי מוערך), זהטנר (לייני מ"אוורווד") המסקרנת (שימו לב לסצנה המכשפת בה היא מדקלמת את האריה מתוך האופרה "מיקאדו" של גילברט וסאליבן), וכמובן גורדון-לוויט, שכבר מזמן אינו רק טומי מ"מפגשים מהסוג האישי", אלא כוכב אינדי בהתהוות.
עודף מעשרים: סם ספייד פוגש את דוני דארקו. ניאו-נואר צעיר, מסקרן, מקורי ואפל. פוטנציאל לקאלט ב-DVD.
נא להמתין לטעינת התגובות
