הוידאו הרג את כוכב הרדיו
החדש של טי.וי. און דה רדיו פרוע ושלוח רסן, הביצועים החדשים לסרז' גינסבורג מעניינים והאוסף של רוברט וואיט מופתי. בועז כהן עם שלוש המלצות משובחות
שלוח רסן. פרוע. פראי. אנרגטי. חם מזג. זה האלבום השני של טי וי און דה רדיו. "בחזרה לקוקי מאונטיין" ממשיך מאותה נקודה שבה נחתם דיסק הבכורה שלהם. גם הדיסק הזה מאתגר. פתוח בפינות. לא סגור בקצוות. סמיך.
סאונד קלידים עולה כמו ענן כבד ביום לוהט בברוקלין, ורובץ על הגיטרות המהירות ועל התיפוף הגאוני של ג'ליל בנטון, אחד המתופפים המעולים שפועלים כיום בלהקת רוק כלשהי בעולם. ומעבר לכל יש את השירה הייחודית, השירה שהיא לפעמים ספק זעקה-חנוקה ולפעמים הימהום, לפעמים מזכירה את סטיבי ווינווד של "טראפיק" ולפעמים רובוט יפני - השירה של הזמר טונדה אדבימפה.
דייויד בואי הודה, אחרי שיצא האלבום הראשון שלהם, שזו הלהקה הכי מעניינת בעולם לטעמו. באלבום הנוכחי הוא כבר מתארח אצלם בשיר אחד. ביותר ממובן אחד טי וי און דה רדיו חייבים הרבה לבואי. יש בהם את הרוח הפראית, החופשית, שהיתה מנת חלקו של הדוכס הרזה בואי בשנות השבעים. הם נוסעים אל הגבול של הז'אנר ובודקים גם רוק תעשייתי גם מוזיקה שחורה, גם את הניכור הרגשי וגם את ההתמוטטויות הקטנות. בין פרי ג'אז ישן לבין מוזיקת
יש כאן קטעים שנשמעים כמו סקיצות מפותחות, אבל זה עדיין מעניין מאוד ברובו וברגעים הטובים זה ממריא גבוה. פשוט תקשיבו ל- Wolf Like Me, שיר רוק אדיר, ואחר-כך ל- Dirtywhirl והשיר שבא אחריו Blues From down here שהם מעין בלוזים של העולם החדש, כמעט בלתי ניתנים להגדרה, ואז שימו את הדיסק מההתחלה והקשיבו לו. אם מחפשים הגדרה למודרניזם עכשווי, האלבום הזה יכול לענות עליה. אגב: הקטע האחרון, Wash the day - שמונה דקות משובחות, הזכירו לי את "דיימונג סי" של סוניק יות', אבל אולי זה רק באזניים שלי. כך או כך, לצד "אינטרפול" ו"טייפס'נ'טייפס" ו"סוניק יות'" הותיקה אין לי ספק ש"טי וי און דה רדיו" מהווים חוליה מכרעת בסצינה המוזיקלית של ניו יורק כיום.
ונסכם: ארוך מדי, לא מושלם, אך מומלץ בשל רגעיו המוצלחים. אלבום פוקח אזניים ומרחיב תודעה.
ומעתידנות ועכשוויות של 2006, למישהו שהקדים את זמנו ומת לפני 15 שנה, אבל השפעתו ניכרת ונוכחת כאן היום יותר מתמיד: סרז' גינסבורג. הצרפתי שהוציא שם טוב לשארם, לסקס המוזיקלי ולסיגריות ז'יטאן, השפיע עמוקות על יוצרים רבים בצרפת ("אייר"), באמריקה (בק, סופיאן סטיבנס, פלמינג ליפס) ובישראל (ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, ערן צור) והמיתוס סביבו רק מתעצם, ככל שחולף הזמן.
גינסבורג נולד ב-1928 להורים יהודים שברחו מרוסיה לצרפת. הוא למד אמנות, לימד ציור ופיסול וניגן בפסנתר, עד שבסוף שנות החמישים החליט לפתח את כשרון כתיבת השירים שלו ולנסות לשחק איתו. כשרונו הפנומנלי הביא אותו גם לשוק הפופ ואל המצעדים עם שירי בועות סבון וגם אל שדה הפסיכדליה ופסי הקול לסרטים שאינם קיימים. הוא אהב מוזיקה כמו, לפחות, שאהב את האלכוהול, הסיגריות והנשים היפהפיות שהקיפו אותו. הוא הקליט דואטים בריזי'ט בארדו (בוני וקלייד, קומיק סטריפ, הארלי דוידסון) ועם קתרין דנב וכמובן שגם עם ג'ין בירקין, הוא הלחין בסגנונות שונים ויצר בשנת 1971 את התקליט הקצר (28 דקות) שהושמץ בזמן אמת אבל הפך לקלאסיקה: "הסיפור של מלודי נלסון" (1971).
חוץ מאוסף לא רע משיריו, יוצא עכשיו גם אלבום מחווה של אמנים מכל העולם, שהתקבצו כדי לתת את הפרשנות הפרטית שלהם לשירים של מלך הקול. אלבומי הצדעה הם בעייתים, כי יש בהם מרחקים גדולים מדי בין הפסגות לבין הנפילות, אבל הם גם עשויים להוליד קאוורים מפתיעים או מקסימים. תלוי בנקודת ההתייחסות של המבצע למושא הערצתו.
נקודות החולשה פה הן שיתוף הפעולה בין פרנץ פרדיננד הסקוטים וג'ין בירקין (מי שהיתה האשה של סרז') בביצוע מאכזב ל"Sorry Angel”( השיר הזה פותח את הדיסק, וזו החלטה שגויה, לטעמי) גם הרצועה השניה, דואט בנות של קט פאואר וקארן אולסון בנסיון להתמודד עם קלאסיקת הענקים הארוטית-מלנכולית "אני אוהבת אותך, אני כבר לא", אינה מספיק טובה. אבל מהשיר השלישי זה מתחיל להשתפר, להעלות חיוכים ולעורר נחת. ג'רביס קוקר מפאלפ לוקח איתו את קיד לוקו למסע נאה לשנת 1974, אז הוציא גינסבורג את "באתי רק כדי להגיד שאני הולך".
קוקר לא מנסה להיות יותר סרז' מסרז', הוא פשוט מבצע את השיר באנגלית, בלי להתחכם מדי. בשיר הרביעי פורטיסהד מרשימים עם גירסה מעניינת, קרירה ואלגנטית ל"רקויאם לאנה"), פולטליין, בריאן מולוק ופרנסואז הארדי משתפים פעולה (אבל לא ממריאים) עם הביצוע ל" pour un con Requiem" אבל מיקל סטייפ מ"אר.אי.אם" עושה פלאים ב"המלון", טריקי מפתיע בגירסתו ל"שלום לעמנואל" ויש שיתופים מעניינים נוספים (כמו בין הפסנתרן גונזאלס והזמרת הקנדית פייסט, שיר מספר 9, בומרנג 2005). רגע השיא, לטעמי, הוא בביצוע המושלם של פלסבו ל"הבלדה על מלודי נלסון". קצר, ממוקד, חריף. גינסבורג, אם הוא שומע את זה שם למעלה, יכול לתת לגימה הגונה מהקוניאק ולחייך בהנאה.
ונסכם: 14 שירים של גינסבורג, 14 גירסאות-כיסוי בטעמים וצבעים שונים. מצד אחד זהו סופרמרקט של סגנונות, מצד שני זה לא משעמם לרגע והרגעים המוצלחים (פלסבו, פורטיסהד, ג'רויס קוקר) ייספקו הנאה גדולה.
צמד המלים "הלהיטים הגדולים" הוא סוג של בדיחה מצחיקה במיוחד בהקשר של רוברט וואייט, אחד האמנים הגדולים, המלנכולים והמאתגרים ביותר של 50 השנים האחרונות.
רוברט וואייט נולד בבריסטול ב-1945 והחל את פעילותו המוסיקלית ב-1965 כמתופף וזמר בהרכב הפסיכדלי-אוונגרדי "סופט מאשין". הוא עזב (יש אומרים: נזרק) את הלהקה ב-1971, במהלך הקלטות אלבומה הרביעי, הוציא תקליט סולו מוזר ווהקים את ההרכב Matching Mole (משחק מילים בצרפתית שפרושו Soft Machine). לאחר 2 אלבומים עם מ'צינג מול קרתה לו אותה תאונה מפורסמת, שהפכה אותו למשותק מהמתניים ומטה. בבית החולים הוא כתב ויצר את תקליט הסולו השני שלו: "רוק בוטום" – בשם כל הכאבים.
התקליט "רוק בוטום" (בשפל המדרגה) היה תיעוד של נפילה, שקיעה, נפילה של מוזיקאי צעיר ובריא אל חיים של נכות, דיכאון ושיקום. הוא יצא לאור ביולי 1974, בהפקתו של ניק מייסון, מתופף להקת "פינק פלויד", ובין היתר ניגנו בו מייק אולדפילד בן ה-20 והאמן הביזארי הסקוטי אייבור קאטלר. אחרי התקליט הזה וואייט הקליט עוד שמונה אלבומים.
האלבום הזה, שהוא למעשה אוסף מיוחד, יצא במקור רק ביפן בנובמבר 2004 ועכשיו הוא מגיע לישראל במהדורת-יבוא מיוחדת (ויקרה) ומומלצת במיוחד למעריצי האמן המחונן הזה, עם חוברת מצויירת פלוס כל מילות השירים פלוס עבודות אמנות של וויאט עצמו בתוך העטיפה.
בין 17 שירי האוסף תמצאו כמובן את "שיר ים" שפותח את תקליט המופת "רוק בוטום" (1974), אבל גם את הגירסה של וואייט ל-" I'm A Believer" של דיאמונד והביצוע ל" Shipbuilding" של אלביס קוסטלו ואת Solar Flares" " קטע נדיר.
ונסכם: מיותר להמליץ על אלבום של רוברט וואייט, גם כשמדובר למעשה באוסף שנותן טעימות מ-30 שנות קריירת סולו.
נא להמתין לטעינת התגובות
