סיפור הפרברים
"מפלצת של בית" עלול להפחיד את הילדים ולהיות לא מתוחכם מספיק בשביל המבוגרים. ניב שטנדל נהנה בכל זאת
והבית שעומד מול ביתו של די.ג'יי. הוא אחד כזה. זהו ביתו של מיסטר נברקראקר (בקולו של סטיב בושמי), קשיש רגזן שמפחיד את כל ילדי השכונה, מזנק כנשוך נחש כאשר הוא חש בכף רגל הפוסעת על מדשאת ביתו, ויוצא למגר את הפולש באכזריות מקוממת. עוד לא עברו דקותיים, והוא כבר מחריב את תלת האופן של ילדונת חמודה. סבא חביב הוא לא.
די.ג'יי. עוקב מחלון חדרו אחר מעשיו הנוראיים של אימת השכונה ומתעד אותם באדיקות, אך איש מן המבוגרים לא מאמין לו (ככה זה עם מבוגרים בסרטי ילדים, אין מה לעשות). יום אחד, כאשר הוריו של די.ג'יי. יוצאים לחופשה והוא נשאר בחזקתה של הבייביסטר המשועממת שלו זי (מגי ג'ילנהול, "המזכירה"), מתגלגל הכדורסל החדש של חברו הטוב צ'אודר אל סף ביתו של נברקראקר. די.ג'יי. אוזר אומץ ויוצא להשיב את הכדור האבוד, וכצפוי – נתקל בנחת זרועו הגרמית של נברקראקר. אלא שבעודו מפרפר בין שמיים לארץ בידיו של הזקן הרצחני, חוטף זה התקף לב, ומתמוטט.
נראה שילדי השכונה נפטרו מעונשו של הרשע התורן בזכות די.ג'יי., אך אל תיחפזו למסקנות. האיש מת, אך האגדה עודנה חיה וטורפת. לנגד עיניהם המשתאות של די.ג'יי. וצ'אודר, הבית מתעורר לחיים, ובולע לקרבו את כל מי שפולש לעשביו הטריטוריאליים. הכמעט-קורבן האחרון שלו היא ג'ני, נערה ממולחת שניצבת על סף השאול. די.ג'יי נוטש מיד את עמדת התצפית ויוצא להציל את אהובתו-לעתיד, ולצרף אותה לחמ"ל שהוקם בחדרו. יחד יוצאת השלישייה (מי אמר הארי, רון והרמיוני?) למלחמה.
צריך להבין שמדובר במצב חירום: ליל כל הקדושים (הלואין) מתקרב, וילדי השכונה עומדים להידפק על שערי הבית ולהיבלע לתוכו כמו סרט נע של ממתקים במפעל של "עלית". מישהו חייב לעצור את הטבח, וזה לא יהיה אף אחד מהמבוגרים, זה ברור.
כמו שאתם מבינים, זה סיפור די פשוט. בית רדוף רוחות, אגדה אורבנית, שלושה ילדים אמיצים, חג נוצרי-פולחני ברקע. מעשיית חגים אפלולית עם טוויסט טראגי-רומנטי והפי אנד אופטימי. שום דבר שלא ראינו קודם, אבל מי אמר שזה רע?
רוברט זמקיס, החתום על הסרט כמפיק (לצד סטיבן ספילברג), הביא לכאן את טכניקת האנימציה בה נעשה שימוש לראשונה ב"רכבת לקוטב" שלו. אלא שבעוד שב"רכבת" נדמה היה שהאנימציה המרהיבה חשובה יותר מהסיפור, המצב כאן שונה. האנימציה אמנם מעולה, אך לא כזו שמרכזת אליה את כל תשומת הלב. עיקר מעלתה בהצגת שתי פניו של הבית - רגע אחד הוא בית נורמלי לכל דבר, ורגע אחרי הוא דרקון מנומנם, פוקח עין משגיחה בחלונו ומשלח שטיח אדום כלשון ארוכה ורעבתנית.
כנהוג באנימציה, הסרט מתהדר בהופעות חפוזות של דמויות משנה שמספקות אתנחתות קומיות מוצלחות. ביניהן שווה לציין את בונס (ג'ייסון לי, "קוראים לי ארל"), חברה המסטול של זי;
קשה לדעת איך ילדים יגיבו לסרט. לקטנים זה עלול להיות מפחיד מדי, עם יותר מדי אווירה קודרת והיעלמויות מסתוריות. הגדולים יותר בוודאי יהיו מרוצים, וכך גם המבוגרים שלצדם. "מפלצת של בית" הוא סרט נחמד ומהנה, לא מתוחכם באופן שסרטי אנימציה הרגילו אותנו לאחרונה (עם שלל ציטוטים אינטר-טקסטואליים ובדיחות שעוברות מעל לראש), וגם לא מסוגנן כמו מעשיות האימים הגותיות של טים ברטון, אבל משעשע מאוד.
עודף מעשרים: מעשיית אימים משעשעת ומהנה. הקטנים יפחדו (קצת), הגדולים יצחקו (יותר), וכולם יצאו מרוצים. ועדיין, טים ברטון זה לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
