הסיגר של הבוס
ברוס ספרינגסטין מצדיע לפיט סיגר, טייפס אנד טייפס עושים רוק אמריקאי מלא הורמונים. בועז כהן הצליח להתרשם השבוע אפילו מפסקול הסרט "סופרמן חוזר"
המשורר העכואי אהוד בן-פורת כתב בספרו "הירח הוא כמו יהודי נודד" את המשפט הבא:
''היום אני מביט באנשים / כמו וודי גאטרי ופיט סיגר / ומרגיש כמו עץ / לפחות מהבחינה הזו / שאני יכול לומר שאלו הם שורשיי''.
בוב דילן לא היה מנסח זאת טוב יותר. אכן: שורשים.
גם בספר A Treasury of American Folkloreמתואר פיט סיגר (בחודש מאי האחרון מלאו לו 87 שנים) כסוג של שורש עבות, שממנו צמח עץ עבות של יוצרים חדשים. סיגר, משורר העם של אמריקה, מהאמנים הבולטים של המאה העשרים ואחת משתי הדמויות הכי חשובות של הפולק, לצד וודי גאטרי.
סיגר נולד ב-3 במאי 1919 בניו יורק ומרגע שעלה על במה, בסוף שנות השלושים, חיבר את מוזיקת העם עם המלחמה למען צדק חברתי וערכים הומניים. סיגר, למעשה, מהווה את הגשר שבין שתי התקופות של הפולק, בין תקופת האבות לתקופת הבנים, ואחד מהבנים האלה הוא ברוס ספרינגסטין. "הבוס" אמר פעם: "אנחנו לומדים ממוזיקה הרבה יותר ממה שלמדנו אי-פעם בבית-הספר" ולגביו זה בטוח נכון.
אבל מי שחושב על "אנחנו נתגבר" כעל התחברות של ספרינגסטין לשירי הילדות שלו, יכול לשכוח מרומנטיקה זולה. ברוס ספרינגסטין הודה שבעצם רק לפני 10 שנים התחיל לגלות באמת את המורשת האמנותית של פיט סיגר. הרעיון לעשות אלבום מחווה לשירים שלו התבשל קצת והשנה גם יצא לאור.
טכנית, ספרינגסטין פשוט
האלבום מופץ במהדורה כפולה - דיסק + די.וי.די - ושם אפשר גם לראות את הפרצופים ולא רק לשמוע את הצלילים. במלים אחרות: רואים את ברוס ספרינגסטין מחייך, נהנה מאוד. "זה היה קרנבל, הצליל של ההפתעה, והשמחה הפשוטה שבנגינה", הוא אומר.
ספרינגסטין בחר 13 שירים (בדי.וי.די מצולמים עוד שניים שלא נכנסו לאלבום) שכולם תמונות (אמריקאיות) קצרות כמו "או, מארי אל תבכי", "ביתי באוקלהומה", "גברת מק'גראת" ו"ג'סי ג'יימס". לרוב הישראלים זה אולי לא אומר הרבה, אבל עבור האמריקאים אלה שירים שהם בולי-תרבות, סמלים ותחנות בזמן. המבקרים מעבר לים היללו ונשפכו.
ונסכם: הרבה שנים חלפו מאז שספרינגסטין עשה תקליט כה נלהב ועולץ. אם אתם אוהבים את השירים של פיט סיגר ואת הקול של ספרינגסטין, זה אלבום בשבילכם ותמורה נאה (דיסק + די.וי.די) עבור 80 השקלים שתשאירו בחנות.
אהבתם? למה שלא תנסו את המקור?
פיט סיגר, 1967. תקליט שנקרא (And Other Songs and Stories (Abiyoyo
מומלצים גם : Rainbow Race משנת 1973 והתקליט שהקליט סיגר ביום הולדתו ה-60 Circles and Seasons משנת 1979. מי שמעדיף עסקות חבילה יאהב את האוסף
The Essential Pete Seeger שיצא בשנה שעברה וכולל הקלטות מהשנים 1941-1966.
Tapes ‘n’ tapes באים ממיניאפוליס ובשלוש השנים שהם קיימים כבר עברו עליהם כל כך הרבה תהפוכות, נסיונות ושינויי סגנון וחברים, שפלא שהתוצאה נשמעת ככה. כלומר, טוב.
קחו, למשל, את השיר השני באלבום הזה "האיליאדה". מתחיל כמו בוסה נובה מברזיל, מתפתח פתאום לרוק גיטרה-באס-תופים ומקבל באמצע איזה טוויסט – וכל זה בשתי דקות ו-15 שניות.
או השיר שבא מיד אחריו, Insistor שכמו נלקח מאיזשהו מערבון דרומי ישן, גיטרות מהירות, תופים דוהרים ובאס פועם כמו לב גדול במיוחד.
טייפס אנד טייפס חורשים את אמריקה. השירים שלהם מלאים באיזכורי פנים, שמות ומקומות. התקליט כולו מצהיר על עצמו: אנחנו האמריקאים החדשים, אנחנו ארצות הברית של המאה הזו. הם מדברים על החולי אבל גם על הפיוט של ארץ האפשרויות. הם מציבים סימני דרך על מפת השיר. "ביוסטון" (שיר מספר 5) מצליח להפתיע בעיבוד שלו, החיבור בין הגיטרות המחוספסות והתיפוף הקשוח לבין הפעמונים והקסילופון הענוגים.
"אומהה" (שיר מספר 9) הוא כולו נעורים אמריקאים בג'ינס משופשף, טי שירט עם הכיתוב "סיאטל" עליה, נעלי אולסטאר ופחית בירה ביד מחוץ לקולג'. שיר נסיעות, עלומים והורמונים, ואם שואלים אותי אז אחד השירים המעולים של השנה נמצאים כאן, רצועה מספר שש, "מניטובה". האם הם יצליחו פעם ליצור אלבום שכולו מורכב משירים ברמה הזאת ולזכות את העולם במאסטרפיס?
ונסכם: שיר הסיום, ג'ייקוב'ס סוויט, מגלה את הפוטנציאל הגלום בהרכב הזה, משאיר טעם של הבטחה גדולה לעתיד וכשלעצמו פשוט שיר בלוז-רוק נהדר שמתחיל בהרעשה ומסתיים בפסנתר חרישי, חותם אלבום בכורה נאה.
אהבתם? נסו את Oh, Inverted World של השיינס, הלהקה מניו מקסיקו. אלבום יפהפה שיצא לפני חמש שנים ולא זכה למספיק תהודה כאן.
את הסרט לא ראיתי, כך שהתמודדתי עם הדיסק הזה כפי שהוא: דיסק. יצירה מוזיקלית, המנותקת לחלוטין מהסרט שאותו היא מלווה. הצלילים בנו לי סרט פרטי בתוך הראש. סרט יפה.
אין ספק שהאתגר שעמד בפני ג'ון אוטמן (שחיבר גם את פסקול הסרט Xmen של בריאן סינגר) היה עצום: ליצור פס קול לסרט ההמשך של "סופרמן", תוך התמודדות עם המוזיקה שכתב המלחין הניו יורקי ג'ון וויליאמס ל"סופרמן" בשנת 1978. לא קל.
אוטמן מצטט את וויליאמס בנושא המרכזי ולא מתבייש בהכרות הקרובה עם המקור. יש מלחינים של סרטי המשך שבוחרים שלא להתעמק בפס הקול של המקור, כדי שלא להיות מושפעים מדי, אבל אוטמן בחר באופציה ההפוכה. הוא משתמש בציטוטים המסויימים (בהתחלה ובסוף הסרט והדיסק) כדי לצאת להרפתקאה עצמאית משלו. עם תזמורת סימפונית, נגנים מהוליווד ושתי מקהלות הוא מחבר את הגירסה שלו ל"סופרמן" המודרני, של המאה ה-21. הקטע "זכרונות" (רצועה 2) פורש את המשנה המוזיקלית של אוטמן ואם נותנים לזה לסחוף, אפשר לצוף איתו ללא שום קשר לסרט, עד לקטע האחרון “לעוף", שבו נסגר המעגל.
ונסכם: להוריד את הכובע בפני אוטמן, שחיבר ותיזמר בכבוד וברגישות. אוהבי מוזיקה אינסטרומנטלית וחובבי פסקולים ייהנו מאוד.
אהבתם? נסו את "וודרלנד" של מייקל ניימן. פסקול ממיס לב לסרט של מייקל ווינטרבוטום מ-1999.
נא להמתין לטעינת התגובות
