לא מר-לי

זיגי מארלי העניק רגעי רגאיי יפים אך לאו דווקא חדשניים. רביד אורן הלכה ונהנתה גם אם באוויר לא שלט הריח המתוק המתוק הזה

רביד אורן | 28/7/2006 9:41

מסתבר שגם כשהתותחים רועמים אפשר לשמוח. עובדה: הקהל שהגיע אמש להופעה של הזמר זיגי מארלי שהתקיימה באמפיפארק ברעננה עשה זאת בהתלהבות. למשך כמה שעות נשכחו החדשות, הקרבות בלבנון ואפילו הקטיושות, ואת מקומם החליפו צלילים רגועים של רגאיי שורשי בסגנון בוב מארלי, האב, והרבה מאוד פרצופים מאושרים.

החיבור היחיד למציאות שמחוץ לחומות האמפי הורגש דווקא כשמוקי ופילוני, שחיממו את המופע, עלו לבמה. מצמרר היה לשמוע את מוקי שר דווקא בימים אלה שורות נוקבות כמו "מלחמות לא יכולות להיעלם, אבל אין תמיד את אותו השקט, שנתו עמוקה אבל כבר אף אחד לא חולם, השינה הזו היא קבר", מתוך "שיר מלחמה" שבאלבומו האחרון "עוקף מלמעלה".

מפתיע, אבל על הבמה דווקא לזיגי מארלי לא היה מה לומר בנוגע למצב הביטחוני בארץ או לישראל בכלל. אחרי הכל, זמרי הרגאיי הג'מייקנים נוהגים לפטפט ללא הרף בין השירים בהופעות שלהם ולהפיץ מסרים, בעיקר כאלו העוסקים באהבה ובשלום (או בגנג'ה).

אבל זיגי מעולם לא היה דברן גדול בהופעותיו, ואת המסרים שלו הוא מעדיף לשמור לשירים עצמם, שחלקם לפחות עוסקים באהבה. אפילו לאלבום האחרון שלו שיצא בתחילת החודש הוא בחר לקרוא LOVE IS MY RELIGION ("האהבה היא הדת שלי").

אין חשמל

למי שאינו מצוי בפרטים כדאי לציין, שזיגי הוא אחד מ-12 ילדיו של בוב מארלי, אגדת הרגאיי. כיום הוא נחשב לראש המשפחה, למוכר מבין כל ה"מארליז ג'וניורז" (עם שלושה פרסי גראמי לאלבומים של להקת "המלודי מייקס" שבה היה חבר) ולממשיך דרכו של אביו.

זיגי הוא העתק כמעט מדויק של אבא שלו. הוא נראה, שר ומתנועע על הבמה בדיוק כמוהו, עם רסטות שחורות וארוכות ועם מימיקת פנים כמעט זהה לזו של אביו, עד שלשברירי שנייה אפילו ניתן להתבלבל ולחשוב שבוב מארלי חזר אל החיים. זאת אולי גם המכשלה העיקרית שלו בהופעה, שהרי בוב מארלי הוא לא, וגם אם אינו מתיימר להיות כזה – ההשוואה ביניהם היא בלתי נמנעת, ובעיקר כשהוא שר שירים של אביו כמו AFRICA UNITE או NO WOMAN NO CRY, המוכרים כל כך לקהל הישראלי.

אולם למרות שלמארלי ג'וניור חסר את הלהט המחשמל של אביו, אשר הצליח לסחוף בשירה שלו גדודי מעריצים, נראה שכל מי שנכח בהופעה אמש באמפיפארק ברעננה, ובעיקר תושבי

הצפון הרבים, פשוט הגיע לחוות מציאות אחרת – ולא באמצעות אלכוהול או גנג'ה שנעדרו כמעט לחלוטין מהמקום.
ומארלי ללא ספק אפשר את זה. עם צי של נגנים מעולים על הבמה הוא סיפק שעה וחצי של רגש ורוחניות, בהופעה מדויקת ומהוקצעת ועם המון שירים רגועים שלו כמו BE FREE ו- INTO THE GROOVE. לזכות מארגני המופע ייאמר שהסאונד היה מצוין.

לא היו הרבה עליות ומורדות בקצב לאורך המופע, ולכן לא פלא שרבים, בעיקר המבוגרים שבקהל, העדיפו לשבת על הכיסאות או לרבוץ על הדשא במקום להתנועע. לעומת זאת הצעירים העדיפו לעמוד ולהמהם את השירים, שנראה שאת מרבית מילותיהם כלל לא הכירו.

הרגאיי ששר זיגי מארלי רחוק מלהיות חדשני, ולעתים הוא אפילו נשמע קצת מנותק מהסגנונות הקצביים החדשים יותר של הרגאיי הג'מייקני, כמו הדאנס הול. אבל אולי זה היה מה ששבה את הקהל הישראלי שנכח בהופעה. כך או אחרת, טוב לגלות שבאמת יש כל כך הרבה אוהבי רגאיי בישראל.