מישהי לרוץ איתה
המסקנה "ממישהו לרוץ איתו": בר בלפר היא המאיה מרון הבאה
"מישהו לרוץ איתו" דוהר בשני צירי זמן קרובים, אך לא מקבילים. בראשון, אנו רצים אחרי אסף (יונתן בר אור), נער משועמם, שעבודת הקיץ שלו בעיריית ירושלים מובילה אותו להרפתקה, כאשר הוא מתבקש לרוץ בעקבות כלבה נטושה שאמורה להוביל אותו אל בעליה. בציר השני, של העבר הקרוב (חודש קודם לכן, ומצמצם...), אנו מתוודעים לבעליה המקוריים של הכלבה: תמר (בר בלפר), נערה נועזת ומוסיקאית מוכשרת, שמתגלגלת מרחובות ירושלים אל "המעון של פסח", בית מחסה לנערים ונערות כישרוניים כמוה שהידרדרו אל הרחוב. פסח (צחי גראד) מנצל למעשה את הצעירים, כשהוא מפזר אותם לסיבובי הופעות מתואמים בכיכרות וברחובות בכל רחבי הארץ, וגוזל את כספם תמורת חדר מעופש וארוחה דלה. בעוד תמר מסתגלת לחיים בפנימיית המחוננים הדיקנסית, עובר אסף מתחנה לתחנה בעקבות שהותירה אחריה, ומוצא עצמו לכוד ברשת הקורים שנטוו סביבה.
"מישהו" הוא סרטו השני של עודד דוידוף הצעיר (אחרי "מארס תורכי"). דוידוף עושה עבודתו במיומנות, ויוצר דרמת הרפתקאות שוטפת ומהנה, גם אם לא נטולת בעיות. התסריט של נוח סטולמן (שגם כתב את התסריט ל"אדם בן כלב" עפ"י ספרו של יורם קניוק, שהשבוע נתבשרנו שיהפוך בקרוב לסרט בבימוי פול שרדר) נצמד באדיקות יחסית לעלילה המקורית, אך לא מתיימר להתחרות עם הספר. הוא נותן משקל רב יותר להשתלשלות האירועים המהירה על חשבון הרובד התמאטי, ואין ספק שהסרט, הגם שהוא מציג סצנות סמים ואלימות לא קלות לעיכול, נופל מן הספר במסריו החברתיים-דידקטיים. מי שמוצאות עצמן נסחפות החוצה בשטף העלילה הן דמויות המשנה, שקיצור הפורמט הטלוויזיוני לקולנועי בוודאי לא הועיל להן.
העריכה (רון עומר) והמוסיקה (רן שם טוב מ"איזבו") מסייעות לשמור על הקצב המטורף של הריצה, בעיקר בסצנות המרדף שנעשו, כך נראה, תחת השפעה עמוקה של "ראן לולה ראן". את התמונה משלים הצילום של ירון שרף, שמציג את הגיבורה הסמויה של הסרט – ירושלים. שרף כבר צילם את ירושלים ב"קרוב לבית", אך הפעם הוא מציג קולאז' רחב יותר של הבירה: ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה, וזו שביניהן.
הבעיה העיקרית בכל העניין, היא המוטיבציה של אחד הגיבורים, או, אם לדבר דוגרי: השאלה למה לעזאזל אסף צריך את זה? שני הגיבורים עוברים חוויות משונות ולא נעימות ברובן, אך בעוד לתמר יש מטרה ברורה ותוכנית סדורה בדרכה אליה – וכשהמטרה הזו תתגלה בסיום הסרט, נוכל גם להבין מדוע הסכימה לאבד את כלבתה, לשעבד את כישרונה ולבלוע את עלבונה – הרי שהמניעים להתנהגותו של אסף בעייתיים הרבה יותר. הוא מתרוצץ כאחוז אמוק ברחבי ירושלים, מזניח את עבודתו, נעצר על ידי המשטרה, חוטף מכות מפרחחים, נמלט מבריונים, נופל וקם, נופל וקם.
חבול ומדמם, הוא ממשיך במרדף הסהרורי שלו. מדוע נכנס לכל העסק הזה מלכתחילה? מה גורם לו להמשיך ולהיכלא בתסבוכת במקום לפרוש מהמרוץ? ולמה לכל הרוחות הוא צריך לעשות את כל זה בריצה? מה שיכול לעבוד בספרות, בין השאר באמצעות מונולוגים המציגים את רוחו של אסף המתקוממת נגד היותו ילד כנוע כל חייו, נכשל במעבר אל הבד.
"מישהו" מציג ליהוק המשלב הברקות, הופעות בכורה מרשימות יותר ופחות, וסתם גימיקים. נעמי פולני, המנהלת המיתולוגית של "התרנגולים", בהופעה מפתיעה כנזירה תימהונית; אפרים שמיר
אבל כמובן שהסרט שייך לשני גיבוריו הצעירים והאלמוניים, בר בלפר ויונתן בר אור (ולמי שבחר בהם, ובמנדלסון ורינת מטטוב, באומץ רב, על פני הדוגמגישים המתבקשים). בר אור עושה עבודתו נאמנה, אם כי חיוכו הביישן מתקשה להסתיר את בוסריותו והמכאניות הקלה במשחקו. בלפר, מנגד, מצליחה לשאת היטב את המשקל הכבד על כתפיה הצנומות. היא מפגינה משחק אמין ומרגש, ויש משהו נוגע ללב בדמותה הקטנה והשברירית, חשופה כמו גולגולתה וכנה כמו קולה הלוחש. סצנות השירה שלו מהדהדות את הסצנה מ"כנפיים שבורות" בה הגיבורה מקליטה באולפן שיר בעיניים דומעות. האם בר בלפר היא מאיה מרון החדשה? לא נכחיש זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
