פופ קורן
האלבום החדש של הראל סקעת עושה פופ רטרו (עם דמיון ליזהר כהן) אבל מתקשה לרגש. איתי שטרן מוכן להסתפק בזה באלבום ראשון
כמעט שנתיים אחרי ויש לנו אלבום ראשון וטרי. אמנם אלבום חסר שם, אך כזה הכולל בתוכו עשרה שירים חדשים, מקוריים, מהם אפילו יחידה אחת תוצרת בית, שהולחנה על ידי סקעת עצמו. נקודה אחת לזכותו של סקעת: סביר להניח כי אל שולחנו הגיעה רשימת שירים שלא הייתה מביישת את שלמה ארצי ביום מלא השראה, והבחירה להסתפק בעשר רצועות בלבד אומרת מיקוד ואלגנטיות, שלעיתים קרובות חסרים ברגעים התחלתיים של קריירה מוזיקלית.
סימן השאלה הראשון שעולה כשרואים את האלבום החדש של סקעת, הוא המחסור בשם. ממש כמו אצל שירי מימון ובניגוד לשי גבסו והראל מויאל, האלבום נקרא על שם היוצר עצמו. למה להתאמץ עם שמות, אם אפשר להראות את הפנים היפות האלו ולמכור בטונות. התחמקות ראשונה נרשמה.
התחמקות שנייה: הראל סקעת לא מדבר על עצמו. בואו נניח לרגע שאנחנו יכולים לאהוב אמנים מבצעים באותה מידה בה אנחנו אוהבים אמנים יוצרים. עדיין נשארת השאלה: למה הזדקק סקעת לסוללה כה רצינית של כותבים (דידי שחר, סמדר שיר, כפיר אפשטיין, קרן פלס, יעל טבת ועוד ) כדי להעביר את רגשותיו אל הדפים ומשם אל האולפן? הרי מעצם טבעו, דיסק ששיריו נכתבו על ידי כל כך הרבה כותבים, לא יוכל לעולם לספק חוויה שלמה וקוהרנטית. קצת מבאס שסקעת לא המשיך את כל הדרך עם קרן פלס שכתבה את השיר הכי יפה באלבום. "ואת" שהפך להמנון חתונות עוד לפני שהספקנו להגיד "ערב טוב ניצנים" לגמרי מצדיק את הפיכתו
כשמקשיבים לשאר השירים באלבום של סקעת, נוצרת תחושת בלבול קלה. הניסיון למצוא קו מקשר שיגדיר את סוג היצירה מביא לתובנה שהיוצרים, ובראשם יזהר אשדות שהיה אמון על ההפקה המוזיקלית, נמצאים חזק מאוד ברטרו. אז איפה עשוי האלבום לתפוס? שתי אפשרויות: הראשונה: במועדוני גייז ומסיבות אירוויזיון (שזה בעצם אותו הדבר). השנייה: אצל אנשים שמטפחים את אוסף התקליטים השרוטים של יזהר כהן.
הדמיון המוזיקלי של סקעת ליזהר כהן אינו מקרי כלל ועיקר. הביצוע שלו ל"שלכת"(שלא נכלל באלבום אך מצורף בדיסק בונוס), אותו שר כהן במקור העברי, נחשב עד היום לגדול הביצועים אי פעם באקדמיה של צביקה הדר. האופי הפופי של השירים מזכיר מאוד את שיריו של כהן: "כמה עוד אפשר" ו"הרוח תשנה את כיוונה" למשל, מחזירים אותנו לימי פסטיבלי הזמר. החזרה אל אווירת שנות השבעים והשמונים, עם רגעים מתקתקים שמלאים איזכורים לא רשמיים לאבי טולדנו, יגאל בשן ושאר תופינים רק מעצימים את התחושה שמישהו ממש מתגעגע לתקופת הוינילים. סקעת יצר אלבום פופ סביר פלוס, מלא נוסטלגיה ומלא ברק. עם סאונד מתוחכם למדי שלא מתחכם.
הבעיה העיקרית באלבום מתחילה כשמנסים להתרגש ממנו. נכון, פופ מצליח לרגש רק לעיתים נדירות. בדרך כלל שמורים לו תפקידים של הפצת שמחה, ביטים מגניבים במיוחד וסאונד משוכלל שיכולים להפוך אותו ליצירת אמנות. מצד שני, הצמרמורות שאחזו בי כשראיתי את הילד שואג "הנני כאן" בגמר הגדול עוד רשומות במוח כחוויה שמבקשת שחזור. באלבום הנוכחי כל זה לא קורה, אבל מי יודע, אולי באלבום הבא. כרגע נסתפק בעובדה שלפחות בשנה הקרובה, יש עם מה לרקוד. תודה.
בחזרה לימי פסטיבלי הזמר. סקעת
נא להמתין לטעינת התגובות
