אני סתם בחור שכונה
"מסיבת שכונה", סרטו החדש של דייב שאפל, הוא שילוב כייפי של מוזיקה שחורה והומור שאפלי קלאסי. רועי פודים על שוחט הפרות הקדושות שהתעורר וגילה שהוא בעצמו פרה קדושה
דייב שאפל, התעורר בוקר אחד, מישש את חוזה 50 מיליון הדולר שנתחב לו מתחת לכרית, ואז נחרד מצלצולי הפעמון על צווארו. שוחט הפרות הקדושות הכי עסוק בטלוויזיה האמריקנית גילה שהפך בעצמו לפרה קדושה. בתוכניתו הפרועה "המופע של שאפל", הוא העניק לצופיו ההולכים ומתרבים את התחושה שלפניהם ניצב קומיקאי שעושה ואומר בתוכניתו בדיוק מה שמתחשק לו - לא דבר טריוויאלי בכלוב התקינות הפוליטית, הצביעות והאינטרסים הכלכליים שהוא הטלוויזיה האמריקנית כיום.
כמו שמסביר רמי למנשה במערכון, הבעיטות של שאפל באמריקה הממסדית, השמרנית, לא נבעטו בחלל ריק, אלא כוונו לדרישה הולכת וגוברת של צופים לקבל בדיוק את מה ששאפל מעניק. וכך הפך שאפל בעצמו לחלק מקונצנזוס "הקומיקאי המצחיק ביותר באמריקה" , וקיבל 50 מיליון דולר מערוץ "קומדי סנטרל" כדי להצדיק את התואר הזה.
ב-2005 הוא נעלם לפתע עם משפחתו באחוזה שקנה בדרום אפריקה. השמועות באשר להיעלמותו (חלקן עדיין מתרוצצות ברשת) היו עסיסיות וקונספירטיביות ונגעו לקיצוניים מוסלמים, לביל קוסבי ולאיבוד שפיותו של שאפל. בראיונות שהעניק שאפל עצמו עם שובו לאור הזרקורים לאופרה ווינפרי ולג'ימס ליפטון נטען כי הלחץ הכבד הכרוך במעמדו כמותג הקומדיה החזק באמריקה, כמה פרוזאי, פשוט הכריע אותו זמנית. לא קל להיות פרה כל כך מניבה, כשבעצם אתה רוצה רק להיות האיש המצחיק עם הפה הגדול שאומר מה שבא לו.
בספטמבר 2004 ,שמונה חודשים לפני שנידה עצמו מרצון מתוכניתו המשגשגת, הרים שאפל את המסיבה שתמיד חלם להיות בה. הרעיון היה, כמה פשוט ככה מקסים, לאסוף את המוזיקאים האהובים עליו, משפחת המלוכה של ההיפ הופ, למסיבת שכונה חינמית בברוקלין – אירוע שכולו התפוצצות של גוד וויבס, גרוב ועוד ביטויים שיושבים טוב עם מכנסיים רחבים מדי, קנייה ווסט ושאכטות. על בימוי הדוקומנטרי שיתעד את המסיבה וההכנות לקראתה הופקד מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול" ועשרות ווידאוקליפים גאוניים לא פחות). גונדרי ביים סרט המזגזג הלוך ושוב בין מפגשיו של שאפל עם האדם הפשוט באוהיו ובברוקלין (כשהוא משכנע עוברי אורח מכל הצבעים והגילאים להגיע על חשבונו למסיבה), לבין הבק-סטייג', העמוס באושיות היפ הופ והבמה בה מנצח שאפל על המסיבה העליזה שלו.
אוהבי היפ הופ ו-R&B יזרחו בסרט מרוב תענוג. הליין אפ שהעמיד שאפל למסיבה שלו הוא באמת הקצפת של הז'אנר: עם שמות כמו קנייה ווסט, דה רוטס, טאליב קוואלי, מוס דף, אריקה באדו, דד פרז, קומון ואיחוד היסטורי של הפוג'יז.
השוחט שהפך לפרה קדושה. שאפל יח''צ
פוג'י לה
אבל לא חייבים לשחות בחומר השחור כדי ליהנות מ"מסיבת שכונה". מדייב שאפל על חיוכו הערמומי, נודפת כריזמה כמו שמכם נודפת זיעה בזמן ישיבה בצהריים תל-אביביים. המפגשים שלו עם האדם הקטן מוכיחים את יכולתו של שאפל לצחוק איתו ולא עליו, הוא אוהב אנשים ונהנה להקשיב להם.
אותה נינוחות כובשת מאפיינת אותו גם בהתנהלותו מול מושאי הערצתו, נסיכי ונסיכות ההיפ הופ. הוא מסתלבט איתם וממחיש כל העת את אמירתו בדבר הקרבה בין מוזיקאים לקומיקאים:"כל קומיקאי רוצה להיות מוזיקאי, כל מוזיקאי חושב שהוא מצחיק". שאפל עצמו הוא מין ממוצע בינוני של שני העולמות ועדיין הצליח לעשות מזה הון, ללמדכם כי הוא לא לוקח את עצמו ברצינות וזה לכשעצמו כל כך מרענן עד שנסלחות לו כל חולשותיו של הסרט כמעט.
גונדרי מתעד את הכוכבים מאחורי הקלעים וזה טוב ויפה אבל היה מעניין יותר לראות את ההכנות החשובות באמת למסיבה כמו השיחה הראשונה בה העלה שאפל בפני חברי הפוג'יז את רעיון האיחוד בינם לאחר יותר משבע שנים.
ההופעות אכן משובחות והאיחוד של הפוג'יז הוא
קליימקס מוזיקלי מענג אך הסרט מאופיין במין הפרעת קצב – ההופעות נחתכות בחדות רבה מדי וכך נפגמת ההנאה מכל הטוב המוזיקלי שגייס שאפל למסיבה שלו. הסרט מבדר ומהנה, אך מי שמצפה לתדירות קרקורי צחוק שאפליים אופייניים עלול להתאכזב. הביטים הקומיים בסרט מעלים חיוך אך לא הרבה מעבר לכך. הקטעים בהם מוס דף על התופים משתף פעולה עם שאפל בבדיחות מועדוני לילה, מבוזבזים על בדיחות עבשות ועתיקות למדי. קטעי הרחוב מחברים את הפנטזיה המוזיקלית של שאפל לרצונו לעשות לקהילה גוד טיים, אבל לא ממש מצחיקים. מפגש מקרי עם זוג היפים מדובללים הגרים בסמוך לרחוב בו תיערך המסיבה הופך לקטע הקורע ביותר בסרט ובהפרש כה ניכר עד שנראה כאילו נלקח מסרט אחר.
התחושה כי שאפל חייב להצחיק אותנו היא תמצית כלוב הזהב שלו, שממנו ברח ב-2005. ב"מסיבת שכונה" שאפל לא מתאמץ בכיוון הזה. אמנם נושא הסרט הרשמי הוא: "שאפל מארגן מסיבה ונהנה מכל רגע" אבל במרכז הבמה ניצבת למעשה המוזיקה וההשפעה המיטיבה שלה על אנשים ועל כך שאפל לא מאפיל עם הדאחקות שלו.
עודף מ-20 מילה: לא סרט מופת אבל מעלה חיוך רחב ואחלה אופציה להצגה יומית. לאוהבי שאפל-מומלץ, לאוהבי היפ הופ-חובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
