פארדן מיי פרנצ'
הכיבוש האמריקאי של זירת המוזיקה הפופולרית יקשה עליכם להעריך את האוסף הצרפתי החדש, אבל בועז כהן חושב שהוא שווה כל רגע. וגם, פיצ'ז חיה ובועטת וסופיאן סטיבנס מוכשר בטירוף
הרדיו הישראלי ב-15 השנים האחרונות, לא סופר את הצרפתים. בעצם, לא רק את הצרפתים. גם איטלקים וספרדים לא מקבלים כרטיסי כניסה לפלייליסט. התרבות הישראלית החדשה, זו שנולדה עם גלגל"צ וערוץ 2 בתחילת שנות התשעים, מפנה את גבה לכל תרבות שאינה דוברת אנגלית. למי שהיה יצור תבוני בשנות השבעים זכורים לא מעט שירים צרפתיים ואיטלקיים שהיו חלק טבעי מרשימות השידור ברשת גימל וגלי צה"ל. היה זה אך טבעי לשמוע את פולנארף, מישל פוגאן, סרז' גיינסבורג וג'ין בירקין ואחרים בין ELO ופליטווד מק ללהקת כוורת ושלמה ארצי (ואגב: גם הרבה יותר סרטים צרפתים ואיטלקים הוקרנו בבתי הקולנוע אז בהצלחה גדולה).
אבל הזמנים השתנו. Air הגיעו לפלייליסט על גבי שני שירים עם טקסט באנגלית ("סקסי בוי" ו"אול איי ניד") והיום, גם שיר מדהים של בנג'מין ביוליי לא יכול להבקיע את דרכו אל הקהל הישראלי. קרן אן לא שודרה בגלגל"צ עד שהחלה לשיר גם באנגלית, בארה"ב.
במלים אחרות: הכיבוש האמריקאי של זירת המוזיקה הפופולרית הוכתר בהצלחה במדינת היהודים. פעם תירגמו כאן בטבעיות גמורה שירים של ברסאנס, מוסטקי וז'אק ברל וצרפת היתה מעוז תרבותי שאליו נושאים את העיניים בערגה ("הקשר הצרפתי" הוא שמו של אוסף יפה של הד ארצי שיצא השבוע ומאגד כמה מהגירסאות העבריות לקלאסיקות הצרפתיות ההן).
פגשתי אנשים בני 20+ שמעולם לא שמעו את השם אדית פיאף או ז'אק ברל. ואנריקו מאסיאס או שרל אזנאבור? תשאלו בסביבתכם הקרובה. תגלו שיש כאלה שבטוחים שהם ראש ממשלת צרפת, או מאמן הנבחרת שלה.
ובכל זאת, בצרפת יש בעשרה השנים האחרונות, סצינה תרבותית-מוזיקלית יפה ומרתקת. מי שאוטם את אזניו ולבו לתוצרת שמגיעה משם מפסיד המון ואם אתם רוצים דרך מצויינת להתחיל את המסע לתוך המוזיקה החדשה של ארץ הקרואסון והבאגט,
אם מתעקשים למצוא מכנה משותף, אז בכל השירים מדובר בהעדפה ברורה של הזמר על פני חבורת מלוויו. הצרפתים, בדומה לישראלים, מייחסים חשיבות עליונה למלה ולדובר השר. הרכות היחסית של העיבודים לא צריכה להטעות אתכם. בצרפת גם פאנקיסטים וכוכבי היפ-הופ עדיין חשובים כמנסחי דעות ורגשות. המאזין הצרפתי רוצה לשמוע היטב ובבירור את הזמרים שלו, ולא חשוב באיזה ז'אנר מדובר.
תפיסת העולם הזו מובילה לסוג של עיבודים עוטפים, שתמיד ישרתו את הזמר השר ולא יקחו ממנו את הפוקוס אף לרגע. הרכות הזאת היא כל כך, נו....צרפתית, שמשיר לשיר מתחשק לך להיות עלי מוהר, שמסוגל לכתוב כה יפה על סתם קפה או-לה בכיכר פריזאית זו או אחרת.
מעניין לגלות, בעקבות ההקשבה המתענגת לאוסף הזה, עד כמה צרפת היא מסורתית. האב הרוחני של המוזיקה הצרפתית החדשה הוא – איך לא? – סרז' גינסוברג הענק, אבל גם רוחו של ברסאנס, והשראתו של ז'אק ברל והטאץ' הג'אזי של שרל אזנבור ניכרים וברורים. והאמהות הרוחניות? הרי הן קשורות באותה שרשרת זמרות שהפכו לאגדה בחייהן, פרנסואז הרדי, ברברה, ז'ולייט גרקו ואדית פיאף. הקטע הפותח, למשל, הוא גירסה פנטסטית של איזבל בוליי לשיר של פיאף על מות האהבה. בוליי לא מנסה להמציא את השאנסון מחדש. היא שרה אותו במלוא ההתכוונות והרגש, כשכל הזמן ברור לך שבתודעה שלה היתה דמותה של פיאף, הזמרת הציפורית עם הקול הגדול. זה לא עושה את הקאוור שלה לפחות טוב. הוא הופך אותו לקלאסיקה.
ונסכם: שקלו מחדש את יחסי ישראל-צרפת שלכם. התעמקו להנאתכם באלבום האוסף המצויין הזה, שהוא רומנטי ואלגנטי כאחד. תענוג.
מריל בת' ניסקר כבר בת 38. היהודיה הקנדית עם הזהות המינית הסבוכה קוראת לעצמה "פיצ'ז" וזכתה כבר ללמד קורסים במיגדר ופמיניזם באוניברסיטה, לתרום שירים לסרטים ("אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה), ומועדון אחד בברייטון קרא לעצמו על שם שיר אחד שלה: Fuck The Pain Away.
היא הוציאה עד כה ארבעה אלבומים (על החדש תיכף נדבר): Fancypants Hoodlum ב-1995, The Teaches of Peaches ב-2000, Fatherfucker 2003 והחודש יצא החדש והרביעי: Impeach My Bush.
טקסטואלית, פיצ'ז לא חורגת מעולם הדימויים והרעיונות – הגברים בני זונות, הנשים קורבנות – וזה מגיע לשיא האקסטזה בשירים כמו (Two Guys (For Every Girl או Slippery Dick.
אלבום שנפתח ב"לזיין או להרוג" ומסתיים ב"דחוף את זה" הוא לא בדיוק אלבום של יוצרת בועטת שנרגעה – כפי שאוהבים להציג את פיצ'ז, מסיבות מסחריות גרידא. לי לא נראה שמישהו סיפר לפיצ'ז שהיא אמורה להיות רגועה ומתונה קרוב לגיל 40, והגברת ניסקר מיטיבה לנסח את המיליטנטיות שלה על גבי מצע האלקטרוניקה והרוק האלטרנטיבי שהונח באמנות בידי המפיק המוזיקלי שלה.
אישית, אני נשאר קר מול השירים והאלבומים של פיצ'ז, אבל יש בי הערכה גדולה לנחישות ולדבקות שלה בעולם הרעיוני הפמיניסטי ויש בי הערצה לסאונד של האלבום הזה, שהוא בו זמנית רוק של יוצרת נשית מודרנית, וגם אלבום שמשתלב בשלמות במגמות החדשות של הפופ העולמי. מבהיק יותר ובנוי רבדים רבדים.
ונסכם: מי שחשב שקורטני לאב פמיניסטית, שיקשיב לחדש של פיצ'ז ואז יחשוב שוב.
ואחרון אחרון, ובאמת חביב: סופיאן סטיבנס. רב-אמן, רב-נגן (הוא שולט בכמעט כל כלי נגינה שנמצא על הפלנטה) והאיש שהחליט לצאת למסע המוזיקלי הכי יומרני ושאפתני שאפשר, ולתעד את כל מדינות ארה"ב בלמעלה מ-50 אלבומים (יש מדינות שכבר קיבלו שני תקליטים).
החדש (והשישי) של סטיבנס הוא בעצם אסופה של שאריות מהאלבום "אילינוי", אבל צדק מי שכינה אותו "אלבום הבי סיידס הגדול בהסטוריה". כרגיל, יש כאן עטיפה מאויירת יפה במיוחד והתוכן עצמו כולל הרבה רגעים של רגש טהור ומלודיות מטהרות. יש משהו מזכך במוזיקה של סטיבנס. הוא מציף את החלל בגיטרות אקוסטיות מוארות וזוהרות, פסנתרים ענוגים מהחלומות ובנג'ו ממריץ דם, פעמונים ומברשות רוחשות על מצילות וכלי נשיפה שמזכירים מצעד כלולות שקפא בקרח של אגם מישיגן.
למעשה, זהו אלבום ההמשך ל"אילינוי" וגם הוא כקודמו כולל כמה שירים יפים ביותר (סופר קומפיוטר, למשל, או שיקגו אקוסטיק).
מי שאוהב את הפולק-רוק האקוסטי והרבגוני (לסטיבנס אף פעם לא נגמרים הרעיונות, הוא יביא מקהלות, נשפנים, ילדים מזמרים, נגני פעמונים וכל מה שבא לו בראש, כדי לבנות את הצליל הייחודי והעשיר.
ונסכם: נכון שלא כל 20 ומשהו הקטעים כאן עומדים באותה רמה, ונכון שכל הרעיון בבסיסו הוא ענין הזוי לחלוטין, אבל לצד כל כך מעט חוש מידה יש לסופיאן סטיבנס כל כך הרבה כשרון שפשוט אי אפשר להניח לאלבומים שלו להחליק לצד התודעה שלנו. הם פשוט יפים מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
