לא משחק מכור
למרות הסרט שנפרם, גיא אריאלי חושב שההופעה של אתמול היתה פשוט שיא השלמות. ויש גם התייחסות לשופטים, ולטענות בטוקבקים על משחק מכור
הרבה אלמנטים מרכיבים את התחושה בה אני שרוי כרגע, אבל אם לשים את האצבע על גורם אחד הרי שברור לי שהעובדה שבני משפחתי, סבי וסבתי, נכחו אתמול באולפן הוסיפה לי מאוד. עצם העובדה שהם היו שם, צפו בי ותמכו לאורך התוכנית, חיזקה אותי מאוד. לרקוד מולם היה רגע מאושר בחיי, ועבור השמחה שלהם והגאווה שהם חשו, היה שווה להזיע בחזרות ולקרוע את התחת שעות ארוכות, ימים ולילות.
הם התלהבו מריקוד הפסדובלה של מאשה ושלי (טוב נו, הם משוחדים, ברור) ולא יכולתי להתאפק והגנבתי לסבא שלי נשיקה מיד כשהסתיים הריקוד. סבא שלי הוא איש מיוחד במינו, שגם מבין דבר או שניים בריקוד, ואני שמח שהוא הגיע לתוכנית וצפה בי מקרוב ולא באמצעות מסך הטלוויזיה.
כמו שאתם יודעים, התקופה הזו עמוסה במיוחד עבורי. אני ממש לא מתלונן, אבל אני מותש. תוכנית הבלוגים שלי עולה ממש בקרוב ואני נמצא כל הזמן בחזרות וימי צילום. המשמעות של העניין היא שכל דקה נמדדת ומחושבת אצלי היטב, והלו"ז שלי מטורף ולא משאיר פנאי לשינה או לחלומות בהקיץ.
כשמאשה ואני נפגשים אין לנו את הפריבילגיה לקשקש או לעשות בלגנים. מדובר בעבודה נטו, כי כל שנייה חשובה לנו. השבוע עבדנו גם בלילות וגם בשישי ובשבת, ומכיוון שכל הימים הבאים יוקדשו לתוכנית החדשה שלי גם בשבוע הקרוב אנחנו נעבוד בצורה מופרעת שכזו. אין ברירה, אנחנו רוצים לנצח וממש לא מתכוונים לוותר למרות הקשיים.
כשאני כותב על קשיים אני מתכוון גם לדברים הקטנים שאינכם רואים. אמש למשל, היו לנו כמה פיקשושים, דברים פעוטים כאלו ואחרים, שרק מי אנחנו ומי שנמצאים לידנו יכולים לראות ולהרגיש. אתמול כולם ראו שהסרט שהיה קשור לי על היד נפרם במהלך הריקוד, אבל כמעט תמיד משהו קטן כזה קורה, לנו או לזוג אחר, וצריך להיות מאוד מקצועי ובעל שליטה עצמית טובה כדי לא לתת לזה להפריע למהלך התקין של הריקוד.
במקרה של מאשה ושלי, לא הייתה כלל אפשרות שניתן לתקלה שכזו להרוס לנו את הריקוד. אנחנו עובדים כל כך קשה וגם אם תעירו אותנו משינה אנחנו נדקלם את צעדי הריקוד ונוכל לבצע אותו באמצע הלילה, ככה שבוודאי לא נוכל לתת לשרוך מעצבן לפגוע בזרימה של הריקוד שיצרנו. אני מודה, הפאשלה הזו שיגעה אותי וכשהסרט נפתח דאגתי שזה יהרוס לנו את הריקוד, יפגע במאשה או שאחד מאיתנו ימעד בגללו, אבל למזלנו הרב לא קרה דבר ואנחנו המשכנו בשלנו. הפעם זה הצליח.
נותרנו כרגע ארבעה זוגות. המשמעות ברורה: עברנו את החצי ואפשר להתחיל לספור לאחור. לא נותר עוד הרבה זמן עד לסיום העונה וכולם במתח. ככל שכמות המתחרים קטנה, הלחץ גובר והמעמד הופך ליותר ויותר מחייב. אמש הברקנו והעובדה שהיינו טובים רק מוסיפה לחרדה. להגיע לטופ זה קשה,
מאשה ואני הגענו בזכות. לאורך העונה עשינו עבודה טובה והגענו אמש למצב בו התקשורת ביננו באה לידי ביטוי בצורה מושלמת על הרחבה. אנחנו מבינים אחד את הקשיים של השני, מודעים זה לבעיות של זה, וכל מה שקיים בתוכנו זרם לתנועות שראיתם על הבמה. למדנו לעבוד עם מה ומי שאנחנו, והוכחנו שזו, לפחות עבורנו, נוסחה מנצחת.
אני שומע טענות פה ושם מצד הקהל על שופטי התוכנית. יש הסבורים שהעונה יש פייבוריטים ברורים ונשמעו תלונות על "משחק מכור". הדרך היחידה שלי להגיב לדברים אלו היא לספר לכם את האמת שלי: אני עובד למען הקהל. אני מגיע מדי שבוע ופונה אליכם, הצופים, כי בסופו של דבר לתפיסתי, הקהל הוא זה שמחליט.
השופטים מעירים את הערותיהם, ויש לי המון כבוד אליהם ואני מתייחס לכל דבר שהם אומרים, אבל אני בא לרקוד ולעבוד ולא לשחק במשחקים. הקהל הוא זה שאוהב אותנו ונתן לנו פיבדקים ואם אני לא אקשיב לקהל אני לא אשאר בתוכנית עוד הרבה, ולכן אני מנסה להשאר קשוב לרחשי העם ואני מניח שגם השופטים עושים זאת בעצמם.
בשבוע הבא מאשה ואני עומדים לרקוד טנגו. הלוואי והייתי יכול לספר לכם מה זה אומר מבחינתי אבל בכנות - עוד אין לי מושג. אני לא יודע למה לצפות, אין לי שמץ של מושג מה הריקוד הזה דורש, ורק אחרי החזרות שיחלו הערב אני אדע מול מה אני מתמודד והאם מדובר בריקוד שאני מתחבר אליו או בעוד משוכה קשה שעלי לצלוח. בכל מקרה תהיו בטוחים שאחרי התגובות המדהימות שקיבלתי אמש, אני אעשה הכל כדי לשחזר את הרגע המושלם ההוא. מקווה לא לאכזב.
נא להמתין לטעינת התגובות
