טראש ישראלי
דווקא מול הגמר של המונדיאל השיק אתמול ערוץ 24, הלא הוא ערוץ המוסיקה, ערב טראש חדש שאפילו עדיה שלנו נהנתה ממנו
גילוי נאות: בסביבות גיל חמש נהגתי להקליט את עצמי (חושבת שאני) "עושה רדיו" ולהכריח את הסובבים אותי להאזין לתוצאה המייגעת בזמנם החופשי. תופפתי שם על דרבוקה באופן מזעזע, עשיתי קולות של מרואיינים והיגגתי כאילו יש מחר והוא נועד רק כדי שאשא דברים לאומה. עם הזמן, פורמט האודיו ננטש לטובת מצלמת הוידאו ומשם, בשקט ובצנעה גם לטובת אינספור פוזות מול ה-וובקאם. אין איש שלא נגוע בנגע הזה, גם אם בחדרי חדרים. במגרות רבות ברחבי הארץ נחות קלטות מלאות אבק המתעדות ריקודים מאולתרים, מערכונים אישיים, צחוקיה ובדיחות שמישהו תיעד "כי המצלמה הייתה חדשה ורצינו לבדוק אותה". בסך-הכל, מדובר בשדרוג עשיית הפרצופים מול המראה וריקודי ניצחון למיניהם לאחר כיבוש רומנטי מוצלח.underבלוג, לוקחת את החומרים ומגישה אותם לקהל באריזה קצבית וזורמת בדיוק במינון הנכון.
אז מה קורה שם? מידי יום ישודרו עשרה יומנים מצולמים בני 2 דקות כל אחד, במהלכן יוכלו המתמודדים לעשות כל שעולה על דעתם [אלא אם הערוץ ירגיש את להב התביעה על צווארו]. הקהל יתבקש לדרג את החבורה על ידי משלוח הודעות טקסט ובסוף השבוע יודחו שני המשתתפים שזכו למיעוט אס.אם.אסים. כל יומן מצולם מכונה 'בלוג' אך לאכזבתם של כרישי ואושיות האינטרנט בישראל, כל קשר בין התוכנית לבין שרתי הבלוגים 'ישרא-בלוג', תפוז ורשימות מקרי בהחלט. במקום המודחים, יצטרפו למרוץ שניים אחרים ובסיום הפרוייקט, 'הבלוגר' הכי ותיק במרוץ יזכה בתוכנית משלו בערוץ.
הייחודיות והקסם של underבלוג נעוצה בחובבנות ובהעדר הבימוי והעריכה. היא פשוטה, נעימה, חפה מהתיימרות וכאמור, טראשית מהגיהנום. לו הייתה אצבע מכוונת, נדין הסטודנטית למחול שמכנה את מועדון הדאנג'ן "הבית השני שלי" ומתכוונת לספר סיפורים על "נעיצת מחטים, קשירות, עינויי זין-וביצים (סליחה?!), הלקאות והשפלות" הייתה מבינה שהפאוזה הארוכה שלקחה לפני שפצחה בפטפטת בקול הסקסי- מתאמץ, רק כדי לשתות יין ולעשות פוזות חושניות היא צפויה ומביכה, סביר להניח שהייתה נמנעת ממנה מלכתחילה ובכך נמנעת גם מאוטנטיות וחובבנות ברוכה. והיי, היא אפילו הבטיחה "להשתין עלינו" אם נרצה.
מידת החשיפה וההצצה נקבעת כל כולה על ידי המשתתפים ופרט להערות קריינות קצרצרות מעולות נוסח דאבל-דייט שנשזרו לאורך הקטעים, אין כל התערבות. בצער, נראה שמרבית הבנים סבורים שמינון גבוה של עירום גברי חלקי ותלתלים מקורזלים ועבותים יותיר אותם בתוכנית ואילו לנשים אין כל מושג והן יורות בהנאה לכל הכיוונים. בערב אחד ניתן לחזות בחבר'ה משתפכים, משתפים בסיפורים מעניינים, מתבדחים בשנינות או בעילגות, מביכים עצמם לעיתים ובעיקר, ממש, אבל ממש – גם כשנראה שווריד המאמץ במצח לא עומד בנטל – משתדלים.
עוד בלטו – מחדל 'בן מייזל', שהצליף בנו בריקוד בתחתונים עם אוהל קדמי לא מוצנע ועודד את חבריו להכות על מיתרי הגיטרה בחוזקה על אף שמעולם לא שמעו על אקורד AM. לירון, "הדייטרית" החננה שסיפרה לצופים שמדי שבוע תעשה משהו מהפכני – כן, כן, החזיקו חזק, היא תצא לדייטים ותבחן את המניירות של המין השני; ואֵם כל הדיוות – רמה רימינג, הדארג קווין המקסימה שהגדילה וסיפרה בגילוי לב על רמי, הדמות בחיים היום-יום "תושב בת-ים המנהל משמרת בחברת אשראי גדולה" [וזו חברים, אמת לאמיתה].
קצת שמח קצת עצוב
קצת אחרי עלתה לאוויר 'הגוזניקים' תוכנית אירוח וסאטירה שעושה הכלאה בין החבובות, החרצופים והמחסן של כאילו. במבט מעמיק נראה שגם לחבורת הבובות הירוקות שחזרו ממסע בחלל החיצון כדי להריץ דאחקות על התרבות הישראלית, צפוי עתיד ורוד. ההומור עוד קצת צפוי (רבע שעה של בדיחות על הגיל הצעיר של שירה, בת הזוג של צביקה פיק זה יותר פאסה מפאסה) אבל הטיפול המדויק בבובת מרגול, בראיון עם אלון דה-לוקו ובראיון ההזוי עם יואב
Underבלוג והגוזניקים לא חפות מטעויות של מתחילים, ממעברים מעט חובבניים ומנקודות תורפה. למעשה, כמו שאומרים בשכונה ניתן היה "להיכנס באמ-אמ-אמא שלהן" ולרמוס כל פיסת גאוות יחידה. אך במבט לטווח הארוך ניתן להבחין בקלות כי מדובר בפיסת הנחת שעשויה להחזיר את צופי "101 הרגעים המביכים של הסלבס" מערוץ E, הביתה. רק לאחרונה התלוננתי על שבארץ לא יודעים לעשות טראש איכותי, והנה, אני מודה והולכת לאכול את הכובע, ערוץ המוזיקה, שהפקות התוכן שלו נופלות במרווח הלא ברור שבין ערוץ הצחוק לערוץ הבידור, יכול ללמד את שני האחים הגדולים דבר או שניים על הפקות מקור. אני בפנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
