ירושלים זה קאן
המחתרת הזאפטיסטית במקסיקו, זיכרונות צ'אושסקו ברומניה, פשע מאורגן בסין וגברת אחת קצת מטורללת מפורטוגל. פסטיבל הקולנוע בירושלים מציע בציר מסקרן, שחלקו כבר הוכיח את עצמו בפסטיבלים אחרים
כבר בסצנה הפותחת את "הכינור" וארגאס אינו מהסס לנקוט עמדה פוליטית מיליטנטית ומזדרז להזדהות עם האיכרים המורדים בשלטון האלים. הסצנה, שראשיתה בחושך מוחלט, מתארת חקירה בעינויים של בני ערובה שנתפסו על ידי חיילי צבא מקסיקו ונדרשים להלשין על שכנים ובני משפחה. בהמשכו של הסרט מקבל הדיכוי הממשלתי היבטים נוספים, שאמורים להשלים את תיאור חוסר האנושיות שאפיין את מסע העונשין שאצ'יווריה, על פי האישומים, ציווה להוציא לפועל.
ראשיתו של "הכינור" בסרט סטודנטים קצר, שווארגאס הציג בקאן לפני שנתיים. התגובות הנלהבות שנשמעו אז כלפי הסרטון שכנעו את הבמאי הטירון להרחיב את הסיפור. התוצאה היא הסרט הנוכחי, שמרבית הסצנות של חלקו השני לקוחות מתוך אותו סרטון סטודנטים מעוטר בשבחים.
במרכז העלילה מציב וארגאס משפחה של נגני רחוב. סבא, אבא ונכד. הסב הוא כנר בא הימים, המשכיל להפיק צלילים מהכלי שלו למרות הנכות הקשה בידו הימנית. הבן הוא הגיטריסט בחבורה ואילו הנכד מתמקד בעיקר בקיבוץ הפרוטות, שעוברים ושבים משליכים אל עבר הנגנים.
אלא שהמוזיקה היא רק החלק הגלוי בעיסוקו של טריו זה. ביתר שעות היממה, במיוחד בלילה, מתרכזים השלושה בהברחת כלי נשק ותחמושת אל הלוחמים הזאפטיסטים, הקרויים על שמו של אמיליאנו זפאטה המיתולוגי, שמרלון ברנדו היטיב לגלמו לפני כ-50 שנה .
כצפוי, "הכינור" מעמת בין המוזות והתותחים. הכנר הזקן נתפס במחסום צבאי והמפקד המקומי מאלץ אותו לנגן בכפייה להנאתם של חייליו. מזכיר לא במעט את התמונה הקשה שהנציחה את הצעיר הפלשתיני, שנדרש לפעילות דומה באחד ממחסומי צה"ל.
תוך שהוא מבדר את הקלגסים המחסלים את בני עמו, משכיל הזקן למשוך זמן יקר, שמאפשר למורדים לחמוק מסיורי הצבא האלימים. לשם גילום דמותו של הכנר האמיץ איתר הבמאי המתחיל את דון אנג'ל טאווירה, נגן נודד בן 82, שעושה תפקיד קולנועי מרשים ביותר.
איכויותיו הגבוהות של "הכינור" ניכרות במיוחד בעבודתו יוצאת הדופן של הצלם מרטין בויגה פארה. הוא משתמש בפילם שחור-לבן קונטרסטי, ובסדרה ארוכה של צילומים מסוגננים למופת הוא מצליח לשחזר שיאים קולנועיים מפוארים, שהושגו לפני עשרות רבות של שנים על ידי אדוארד טיסה, שבתחילת שנות ה-30 צילם בעבור סרגיי איזנשטיין את "כך חיה מקסיקו" וכן גבריאל פיגוארה הגדול, שעבד עם לואי בונואל.
"הכינור" האפקטיבי כל כך יהיה מן הסתם אחד הבולטים בסרטי הפסטיבל הירושלמי, ששריקת הפתיחה שלו הושמעה אמש בבריכת הסולטן. סרט בולט אחר ששובץ להקרנות בירושלים הוא "12:08 מזרחה לבוקרשט", שגם הוא זהר השנה בין סרטי פסטיבל קאן וזיכה את יוצרו קורנליו פורומבויו בפרס "מצלמת הזהב" המיועד לסרט הביכורים המצטיין.
כמו המקסיקני, גם סרט רומני זה מתמקד בהיסטוריה המהפכנית האלימה שנרשמה לפני שנים לא רבות. על הפרק האירועים שהתחוללו בצהרי ה-22 בדצמבר שנת 1989, כאשר ניקולאי צ' אושסקו ואשתו נמלטו בחיפזון מארמון הנשיאות בבוקרשט והמהפכה המקומית יצאה לדרך.
פורומבויו אינו מתמקד באירועים הגדולים - במרכאות ובלי מרכאות - שהניבה המהפכה ההיא. הוא מעדיף לנבור בשולי ההיסטוריה ולצורך זה מכונן מופע קברטי שנון ביותר. עלילת הסרט מתחוללת בעיירה זעירה המצויה מזרחית לעיר הבירה בוקרשט. לקראת יום השנה ה-16 לבריחת הרודן ובת זוגו עורכת תחנת הטלוויזיה המקומית, קטנה ועלובה במיוחד, דיון הזוי המנסה לתהות על סוגיה עקרונית: האם בני העיירה הרימו גם הם את נס המהפכה, או שמא המתינו כשפנים מפוחדים לתוצאות קרב הדמים כנגד משטרת הסקוריטטה האימתנית, שהתנהל באותה העת בבוקרשט ובטימשוארה.
הדיון באולפן מקבל תפנית גרוטסקית, כאשר המוני צופים מתקשרים לתחנת הטלוויזיה ומוסרים עדויות סותרות לסיפור המעשה ההיסטורי, כפי שהוא משוחזר על המרקע בעלגות של שיכורים. בתקציב הפקה מזערי משכיל פורומבויו להחיות תקופה סוערת ואף להטביע בה את חותמו הייחודי. זאת, תוך נקיטת עמדה סאטירית אוניברסלית, המובנת לא רק לצופים בני העם הרומני.
גם "שלוש פעימות" של היוצר הגדול מטייוואן הו שיאו שיין החל את דרכו הבינלאומית בפסטיבל קאן, שבו התחרה לפני שנה. הוא החתום על יצירות מופת כמו "עת לחיות ועת למות", " כאבק הנישא ברוח" או "עיר של עצבות", התגלגל כמעט במקרה לבימוי "שלוש פעימות", שהוא סרטו הארוך ה-16.
על פי תכנון ההפקה המוקדם של "שלוש
התוצאה: סרט אפיזודות המתבונן על תעתועיה של האהבה בין גבר לאישה משלוש זוויות היסטוריות שונות. אפיזודה אחת נטועה ב-1911, בדיוק כשבסין התחוללה מהפכתו של סון יט סן, שביטלה את הקיסרות העתיקה ובטייוואן שלטו עדיין היפנים האכזרים. סיפור שני מתרחש ב-1966, בדיוק כאשר ביבשת הסינית הוביל מאו צה טונג את מהפכת התרבות הקטלנית שלו ואילו באי טייוואן הודקה טבעת החנק של מתחרהו, הרודן הוותיק צ' אנג קאי שק. הפרק החותם את "שלוש פעימות" מתחולל ב-2005, כאשר סין הסתפחה זה מכבר אל מחנה כלכלת הגלובליזציה ובכך כמו מוססה את ייחודה המדיני, המערבי, של טייוואן.
בשלושת הסיפורים מעמת הו גבר ואישה אל מול מקסמי האהבה ושקריה. בכל הסיפורים האישה היא בעיקר בדרנית הנותנת שירותים למין הזכרי, והגבר הוא בעבורה סוג של עוגן הצלה. הו, במאי מיומן במיוחד, משכיל להכתיב סגנון קולנועי שונה לכל אפיזודה. זאת על אף שהוא משתמש לאורך הסרט כולו בשירותיהם של אותו צמד שחקנים; שו קי, הזכורה מ"מילניום ממבו" שהו ביים לפני חמש שנים וצ'אנג צ' ן מ"2046" של ההונג קונגי וונג קאר ויי.
"שלוש פעימות" אינו יציב ברמתו, ולא כל האפיזודות עומדות בסטנדרט הגבוה של יצירות הו הקודמות. לצורך עיצוב האפיזודה העוסקת בשנת 1911 שולף הו טריק מעניין. קטע זה מוגש כאילו הוא סרט אילם. השחקנים משוחחים ביניהם כמקובל, אך לא שומעים את קולם וכותרות מסוגננות מעבירות אל הצופה את עיקרי הדיאלוגים. הו מנמק טכניקת הגשה זו באופן מקורי. לדבריו, הוא ניסה להשיג אפקט של סרט מעידן הראינוע. זאת משום שהסיפור שלו עוסק באירועים שקרו בתחילת המאה ה-20, כאשר הסרטים היו עדיין אילמים.
עוד מבציר הקולנוע הסיני (וגם מהבציר של פסטיבל קאן): הסרטים "בחירות" ו"בחירות 2", שניהם של ההונג קונגי המנוסה ג' וני טו, הזכור מסרט האקשן הפעלתני "ימ"מ", שהוקרן לפני שנתיים בירושלים. בשני סרטים אלה צולל טו אל קרביו של ארגון פשע בשם "וו שינג", שהוא הטריאד הוותיק ביותר בסין. הסיטואציה המתוארת בשני סרטים אלה ממוקדת ביותר. אחת לשנתיים חברי הטריאד בוחרים את הבוס לארגונם. הסרטים מתארים אם כך שתי מערכות בחירות שכאלה.
בקמפיין כמו בקמפיין - והרי אין זה משנה אם מדובר בבחירות לפרלמנט, לראשות ועד הבית או להנהגת המאפיה המקומית. טו מיטיב לצלול אל תוך הקרביים של הטריאד, להבליט ניואנסים המבדילים בין פושעים אלימים לסוגיהם השונים ובתוך כך להרחיק עדותו אל מעבר להתעסקות בארגון פשע. שכן אין שוני עקרוני בין התנהלות המאפיונרים הראויים כמובן לכל גנאי לבין פוליטיקאים מן השורה, המצפים לתשואות ציבור הבוחרים ולאהבתם.
ואם פסטיבל קאן מצטייר בסקירה זו כאיזשהו מגדלור המכוון את ספינת הפסטיבל הירושלמי, כדאי להוסיף כאן הערת הסתייגות הקשורה לסרטו של מרקו טוליו ג' ורדנה "נולדת - אינך יכול להתחבא". לפני כשנתיים ג' ורדנה כבש את לב הקהל הישראלי בסדרה "קסם הנעורים". הצלחתה הבינלאומית של סדרה זו זירזה את הבמאי האיטלקי להכין מיד סרט פוליטי-חברתי נוסף, שבודק את הפער הבלתי ניתן לגישור בין מקוללי העולם השלישי לאנשים המאושרים בני העולם הראשון.
התוצאה המביכה למאמץ חפוז זה, "נולדת - אינך יכול להתחבא", גרמה אשתקד לרבים מבאי פסטיבל קאן להתחבא מתחת לשטיח. העצה היחידה שניתן להעביר לרוכשי הכרטיסים בפסטיבל ירושלים היא להתרחק ממוצר תמוה זה, שמטיל כתם לא נעים על הקריירה הקולנועית של ג'ורדנה.
כידוע, יש חיים גם מעבר לקאן. פסטיבל ונציה, למשל. לפני פחות משנה אירח האירוע הקולנועי היוקרתי הזה את "מראת הקסמים", האחרון (עד כה) בסרטיו של מנואל דה אוליברה, הבמאי הפורטוגזי שמתקרב עתה ליום הולדתו ה-98 (ובמילים: תשעים ושמונה).
זקן השבט נטפל הפעם לאובססיה הדתית שבה לוקה בורגנית עשירה, החיה בארמון בשולי ליסבון. לגברת המחונכת היטב משעמם. בעלה הקשיש ממנה בשנים רבות, מתרכז בלימוד מוזיקה ואילו את עולמה ממלאים כל מיני פונקציונרים השואבים משכורותיהם מהכנסייה הקתולית. כמרים, נזירות וכדומה. ערב אחד מתגלגל לביתה המהודר של הגברת חוקר דת נודע מאנגליה (בגילומו של מישל פיקולי דווקא), המגולל באוזניה תיאוריה מפתיעה. המדונה, כלומר מריה הקדושה, היתה למעשה אישה עשירה ולא סתם אשת נגר מהגליל התחתון.
המארחת מליסבון הולכת שבי אחר הקביעה המדעית הזו. מאותו הרגע היא עושה כל מאמץ אפשרי כדי לפגוש, ככה סתם וכאילו באקראי, את המדונה ולהזמין אותה לפייב אוקלוק טי. הגברים הסובבים את המיליונרית המסובבת משתדלים להשכין מחדש שכל ישר בראשה, אך כושלים. הפתרון הוא מסע צליינות שראשיתו בוונציה וסופו בירושלים העתיקה, לא רחוק מהסינמטק המארח את הפסטיבל ובכלל זה את סרטו של אוליברה.
הפורטוגזי הישיש רוקם סאטירה מעודנת על אודות השעמום ועל תעשיית הדת. המורגלים בסרטיו של יוצר זה ירגישו בבית. שוב חוזרות על עצמן הסצינות הארוכות-ארוכות, המוגשות במצלמה סטאטית, כשהשחקנים מתנהלים בהילוך תיאטרלי ומדברים באופן שמשיק לדקלום במסכת חג בקיבוץ.
רנטו ברטה, הצלם ששירת בעבר גם את עמוס גיתאי, מעצב תמונה שבה לסטייל נודעת חשיבות רבה יותר מאשר לדרמה. מוזיקת הבארוק המלווה סצנות רבות, עומדת לא אחת בסתירה להתרחשויות המתוארות, ומשלימה בכך את המבט הסאטירי המשועשע שבו אוליברה מתבונן בחגבים האנושיים שהוא עצמו ברא.
אובססיה דתית שונה במקצת, כלומר פרוטסטנטית ולא קתולית, היא העומדת במרכזו של הסרט "התפוח של אדם" מאת הבמאי הדני אנדרס תומאס ינסן. כאן נבחנות מחדש סוגיות האמונה באלוהים שמטרידות זה שנים הרבה את גיבורי ספר איוב.
כומר ושמו איוואן משמש כחונך ומשגיח על חבורת פושעים המשלמת את חובה לחברה באמצעות עבודות שירות. הפושעים הם אלה שהשטן כבר מקנן בנשמתם ותפקידו של איוואן, גלגול מעודכן לאיוב התנ"כי, הוא לשכנע אותם שהטוב בעולמות האפשריים ממתין להם מאותו הרגע שבו ינטשו את דרך הרע.
אדם הוא ניאו-נאצי המעריץ את היטלר. לצדו מקננים בכנסייתו של איוואן גם האנס והקלפטומן גונאר השמן וכן השודד המזוין חאליד, שמוצאו האפגני מוציא מדעתו את אדם הגזען.
חבורה זאת אמורה להשתכנע מדרך הסליחה של הכומר, שאינספור מכות גורל ניחתו עליו. אמו מתה בעת לידתו; אביו אנס אותו בילדותו; אחותו נפטרה בייסורים; אשתו התאבדה ובנו משותק מוחין. וחוץ מזה, גידול ממאיר אותר זה עתה במוחו.
ינסן, שסרטו הקודם "הקצבים" תיאר אטליז המשווק בשר אדם, שולט בקצב של הפארודיה המקאברית והאפקטיבית הזאת. חולשתו הבולטת של "התפוח של אדם" נובעת בעיקר מהגוזמה חסרת הגבולות שינסן מכתיב לה ומעודפי הגילויים הסאדיסטיים שהוא מרבה לזרוע בין הסצנות בכנסייה.
סקנדינבי נוסף הוא בלתאזר קורמאקור מאיסלנד, שסרטיו הקודמים "101 ריקייוויק " ו"הים" כבר הוקרנו בארץ. לירושלים מגיע סרטו האחרון "טיול קטן לגן עדן", שהוא מעין תרגיל מבריק על נושא האחים כהן. כמו "פארגו" הגדול, גם סרטו של קורמאקור מתחולל במינסוטה הקפואה והמושלגת וכמו "פארגו" גם כאן נחקרת תאונה מבוימת, שמטרתה היא סחיטת כספים מחברת ביטוח.
קורמאקור מאמץ לעצמו את אופן גלגול העלילה הגרוטסקי שמוכר מסרטי כהן, וגם את אותן זוויות צילום ייחודיות, שדרכן מציצים האחים האמריקניים על החיים במולדתם רחבת הידיים. ההבדל הבולט בין הסרטים נעוץ בכך שקורמאקור צילם את מינסוטה שלו דווקא באיסלנד הקטנה, המתחפשת פה למיד ווסט קהה המוחין, שמוכר היטב ממאות סרטים הוליוודיים.
פורסט וויטאקר, בתפקיד חוקר ביטוח היוצא אל ערבות השלג במטרה למצוא פרצות ורמאויות בטיעוני המבוטחים, עושה עבודה נפלאה ועצם הופעתו שווה את מחיר הכרטיס. הסרט עצמו לא ממש מגובש, אך כתרגיל בבימוי הוא ממש מצוין.
לטור זה לא ניתן לשלוח תגובות
