עוד סיפור אחד של אהבה
מאשה אולי נפרדה מהחבר שלה, אבל על במת הריקודים היא וגיא מתנהלים כמו זוג בירח דבש. אבל הכי חשוב שגרמניה לא תזכה במונדיאל
נהנתי מהרומבה, הריקוד הזה עשה לי טוב ואני שמח עכשיו כפי שלא הייתי הרבה זמן. אני מאמין שדברים קורים כפי שהם צריכים לקרות, וכך התייחסתי גם ל "כמעט הדחה" שלנו לפני שבועיים. אז נכון, עברנו מכשול, חטפנו סטירת לחי, ועכשיו כמו שיכולתם לראות על המסך- התעוררנו. כשנותנים לנו הזדמנויות אנחנו לוקחים אותן, וזה בדיוק מה שעשינו. WE ARE BACK .
לצורך הרומבה מאשה ואני בנינו סיפור. לי היה בראש סיפור שרציתי לספר ולכן גם בחרתי בשיר הזה, "האור בחיי" שכתב סער בדישי (יוצר- על וחבר טוב) עבור נינט המדהימה. זה סיפור ידוע ומוכר: בחורה רוצה בחור והוא לא שם בשבילה. הוא לא זוכר אותה בכלל, והיא רודפת אחריו. הוא לא רוצה אותה בכלל, ורק כשהיא מוותרת הוא נכנע ובא אליה. סיפרתי למאשה את קווי העלילה של הסיפור, היא אהבה, והחלטנו שהולכים על זה. מאשה תרגמה את הסיפור לצעדי ריקוד והצליחה להעביר את התחושות האלו בצורה מושלמת.
כמו שקורה לפעמים, כשדברים עובדים אתה פשוט מרגיש את זה. בריקוד הזה היה משהו שעבד. שנינו באנו עם המון רגש, ובנינו משהו מבפנים. לי זה הזכיר את עבודת המשחק, ובגלל שזה בעצם התחום שלי ואני אדם שקל לו להביע דברים, הייתה לי אינטואיציה חזקה שזה יצליח.
מאשה, כפי שאתם יודעים עברה פרידה לאחרונה מבן זוגה. למרות הפרידה, הוא עדיין מלווה אותנו לאורך החזרות גם היום. כבן זוגה לריקודים (שמחוץ לתוכנית) הוא שומר על תפקידו במסירות, ולכן הוא מאוד דואג ותומך ונותן גם לי טיפים ונקודות לעבוד עליהן. אין ספק שמאשה התחברה לסיפור של הריקוד גם בגלל האירועים שעברה לאחרונה, אבל אני מכיר את מאשה היטב והיא נשארת עם הרגלים על הקרקע. סיפורים וריקודים זה דבר אחד, אהבה זה דבר אחר.
אז למי שתהה לגבי הנשיקה- יש ביני לבין מאשה כימיה ואהבה, ואנחנו נהנים לאהוב אחד את השני אבל אנחנו גם כועסים ומתעצבנים אחד על השני. כמו בכל זוגיות, יש גם
אז שרדנו עוד שבוע, אבל אין זמן ויש לחץ. רז מאירמן ומירית קרדונר הודחו אמש והלכו הביתה, וזה חבל לי כי רז היה אחד המשתפרים היותר גדולים לאורך התחרות, אבל זה הרגע שבו התחרות נהיית הרבה יותר קשה ואי אפשר להתחמק מזה. אין מקום לטעויות ואין מקום לבינוניות. כל אחד מהזוגות שנותרו יכול ללכת עד הסוף. כל אחד מחמשת הזוגות התקדמו הכי טוב והוכיחו את עצמם לאורך התקופה הזו ועכשיו התחרות בעיצומה.
ברור לכל המתמודדים שמעכשיו השופטים והקהל יסתכלו יותר על דברים קטנים ויהיו הרבה יותר ביקורתיים. אין מקום לפאשלות, וגם לא להנחות. כמו כל יתר הרקדנים, גם אני לא רואה בעיניים, ורוצה יותר מכל דבר אחר לעבור עוד שלב, להתקדם ולנצח. זה לא אומר שאני נגד מישהו אחר. יש חברויות שהתהוו במהלך הזמן שאנחנו מבלים יחדיו בחזרות ובהקלטות, וברור שנוצרו קשרים שיהיה קשה לפרק. חיים רביבו, פיני טבגר ודני יוחטמן, הם חברים טובים שלי, וגם את לימור אטיאס אני אוהב. כל מי שילך מעכשיו יחסר לי, ואני לא היחיד שחש כך.
כולם היום מרגישים שהרחבה הולכת ומצטמצמת. פתאום כשזוג מודח יש מקום להגיד שלום ולהפרד כמו בני אדם כי אנחנו חצי מכמות האנשים שהיינו בהתחלה. זמן ההמתנה בין הריקודים התקצר ומוזר לנו, כי ברור שעוד נפרד מזוגות מוצלחים, כי כל מי שנשאר זה בזכות. באמת.
עכשיו מצטבר לכל המתח שהיה קיים מהתוכנית הראשונה עוד אלמנט - הסיכוי שלך ללכת גדל יותר ככל שמספר הזוגות קטן, ולא בכדי לכולם השתחררה אמש אנחת רווחה אחרי ההדחה ברגע שהם הבינו שהם עוד במירוץ. גם לנו.
מאשה ואני עוד לא התחלנו לעבוד על הריקוד החדש לשבוע הבא. זה היה אמור להיות וואלס, ושונה ברגע האחרון לפסדובלה, מה שאומר שאנחנו חייבים לעבוד בטירוף. שנינו עסוקים מעל הראש ולכן קבענו שנעבוד בסופ"ש ובלילות לאורך השבוע. תבינו, "רוקדים עם כוכבים" הפכה להיות חלק מהיום יום שלנו, וגם התגובות משפיעות עלינו מאד. אז אני מבטיח, גם אם אני אשן 3 שעות בלילה בשבועות הקרובים, אני אמשיך לעבוד קשה ולהתאמן חזק בחזרות כי אני פשוט חייב. מבחינתי ומבחינת מאשה אין מצב שנפשל בתוכנית הבאה.
לפני סיום, פסקה אחת על אהבת חיי המיתולוגית- כדורגל. המונדיאל. למרות שלל עיסוקי ראיתי 99 אחוז מהמשחקים. השתדלתי לא להחמיץ אף משחק בשידור חי, ומה שלא הצלחתי - הקלטתי. הנבחרות הפייבורטיות שלי כבר הודחו- ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו, ולכן מבחינתי החלק הכי מעניין כמעט והסתיים, אבל נשארה טיפת אור בקצה המנהרה, פורטוגל. למרות שזה כדורגל ואי אפשר לדעת מה יקרה, אני מאמין שהם יכולים ללכת עד הסוף. הלוואי. אני ממש מקווה שפורטוגל תראה לעולם היא מעצמה של כדורגל, ואם לא הם אז אולי הצרפתים שיש להם רגעים מבריקים. העיקר- רק לא גרמניה.
נא להמתין לטעינת התגובות
