סינגולר
הדג נחש פותחים פה, דניאל סלומון מדלג יפה בין השלוליות וארקדי דוכין חוזר סופית לעידן הגיטרות. איתי שטרן מסכם שבוע מפרגן של סינגלים ישראליים
שאנן סטריט נחשב לסרבן ראיונות סדרתי. האופציה היחידה להגיע אליו עוברת דרך המוזיקה אותה הוא יוצר בקפדנות. אין סיכוי שתקראו עליו במדורי הרכילות כמי שהגיע לאי אלו פתיחות, סגירות או סתם מסיבות קוק בברקפסט קלאב. עכשיו, ממש תוך כדי סיבוב ההופעות בפסטיבל בשקל שהקים לפני חמש שנים, הוא משחרר שיר ראשון על "תרבות הצהוב" שעושה לו חרא בנשמה. או במילותיו שלו: "חרא זה זהב".
הגרוב הפאנקי שכל כך אפיין את שני הלהיטים הקודמים (וכבש את
להאזנה ל"איזה כיף", לחצוכאן
מילים: גיא מר והדג נחש לחן: הדג נחש
הרבה ציפיות נוצרו לקראת יציאת הסרט "מישהו לרוץ איתו". לא רק שהיצירה של עודד דוידוף זכתה בטייטל: "הסרט הישראלי הראשון שיפתח את פסטיבל ירושלים", הוא גם עתיד להיות אחד המועמדים הראשיים לקטוף את פרסי האקדמיה. השיר החדש שכתב דניאל סלומון הוא הסנונית המוזיקלית הראשונה שמעטרת את פס הקול ואם לשפוט על פיו, יש לו סיכוי טוב גם באגף המוזיקלי.
על פס הקול הופקדו סלומון, רן שם טוב ופיטר רוט, כשהשיר הנוכחי ממשיך את הקו המוזיקלי שהתחיל סלומון ב"רבות הדרכים". הקול המרוכך, הפזמון המתעצם והדיסטורשן שמגיע בסוף נותנים כאן תחושה חורפית מלנכולית. היופי אצל סלומון הוא שלמרות המתיקות שמאפיינת את המוזיקה שלו, הוא נמנע כמעט בקביעות מהגעה לסכריניות, דבר נדיר במחוזותינו רוויי הסירופ.
האזינוכאן ל"מישהו לרוץ איתו"
מילים ולחן: דניאל סלומון
דווקא. דווקא אכתוב על הסינגל השלישי של ארקדי דוכין. למרות שרק בשבוע שעבר כתבתי כאן ביקורת מצוינת על סינגל נוסף שיצא מהאלבום החדש שלו. תשאלו למה ותקבלו תשובה: אם יש מי שמנסה לשים מהמורות בדרכו של דוכין בדרך להצלחה, הרי שאני אעשה את כל שביכולתי בכדי לשפוך עליו את האור החיובי שמגיע לו. אם בטאוור רקורדס רוצים מלחמה, שיקבלו פייט קטן. לפחות מכאן.
ועכשיו ברצינות: דוכין לא באמת צריך את עזרתי, אבל כשמוציאים חומרים כל כך מצוינים אין טעם להיאבק. מדובר כאן ברצועת רוק דחוסה, עטופה בדיסטורשנים והפקה מיוחדת של דוכין עצמו, עם טקסט של גלעד כהנא (הג'ירפות) הגאון. אז הנה, בלי יותר מדי דיבורים: קבלו את חזרתו המבורכת של ארקדי לעידן הגיטרות.
האזינו כאן ל"דיוטי פרי"
מילים: גלעד כהנא לחן: ארקדי דוכין
הקשר בין הנרי לריטה כבר לא חדש. כצעד ראשון הוא לקח את "בוא" והפך אותו ללהיט הכי גדול של עברי לידר, אחרי זה הוא עבר לעבוד עם כל העולם ואשתו (רוני סופרסטאר, שרית חדד, שירי מימון ועוד) ועכשיו, בימים אלו ממש, הוא אחראי על חלק ניכר מהעיבודים למופע הגרנדיוזי ONE. כשהוא לקח את "בגידה" שיצא לפני עשרים שנה בדיוק והחליט לבצע בו את זממו, גם אני לא האמנתי שיכול לצאת מזה משהו טוב. עם כל הכבוד לניקה, והאמת שיש לא מעט כזה, אין מצב שהיא תצליח להביא פרומיל מהנפח הקולי של הגברת קלינשטיין. ובכל זאת הופתעתי.
אמנם, ביחס למקור נראה שהצבעים דהו במקצת אך אם באים לשפוט את הסינגל הזה כמוצר עצמאי הרי שמדובר בחתיכת דאנס לוהטת שהולכת לשרוף בוודאות כמה רחבות ריקודים בקיץ המתקרב. הרבה דמיון נרשם בסימפול הנוכחי לעבודה על "בוא" של לידר. מהשבירות בסאונד ועד הדגימות המדויקות מהמקור, נראה שמישהו כאן הלך על בטוח. לא שיא של מקוריות אבל בהחלט עוגן טוב של שמחה.
הקשיבו כאן ל"בגידה"
מילים: יעל טבת לחן: רמי קלינשטיין
אומרים שהרוק חוזר ובגדול. עשרות להקות בריטיות מוכרות עכשיו יותר דיסקים מאי פעם, הגיטרה הפכה שוב לאחד מסמלי הסקס ואפילו הסצנה המקומית לא לגמרי איחרה את הרכבת. נושי פז, כבר הרבה זמן באגף הבועט של המפה הישראלית הספיק לנגן עם כמה מהגדולים ביותר (אהוד בנאי, יובל בנאי ועוד) וזהו הסינגל השלישי מתוך אלבום הסולו שלו, שיצא זה מכבר.
"איש הקרטון" מביא דגימה נוספת מהחומרים של פז. כשבאים לבדוק יוצרים ותיקים שעוברים לקדמת הבמה נראה כי בסופו של יום, החומרים שהתנגנו במהלך השנים מייצרים רשימת מכולת פנימית של אקורדים, סאונדים ומילים. במקרה הנוכחי, אין ספק שפז ספג לא מעט מהנוכחות על במת הבארבי ודומותיהן. הצליל סופר ישראלי, הקול מצלצל הכי מוכר ואפילו המילים נשמעות כמו טקסטים שכבר שמענו. זה לא מספיק ייחודי, אבל בהחלט עושה את העבודה. אחרי הכל קצת קשה להתנתק מחברים.
האזינו כאן ל"איש הקרטון"
מילים: רונן דניאל לחן: נושי פז
"נשים שרות שם טוב לוי" הוא אחד הפרויקטים המוזיקליים הכי נעימים שלא הקשבתם לו עדיין. הוא יצא לפני מספר חודשים תחת הלייבל של "התו השמיני" וכותב שורות אלו כבר סיפר לכם עליו בהזדמנויות קודמות. מדובר בהקלטת מופע מיוחד שהועלה במסגרת "פסטיבל ימי זמר בחולון" 2003. בשיר הנוכחי מגיעה הנסיכה הכי גדולה של הזמר המזרחי, דיקלה, בכדי לבצע את נעימת הנושא מתוך הסרט "כיכר החלומות" אותו הלחינו לוי ודיקלה עצמה. כהרגלה בקודש, הבחורה לא מוותרת לשנייה על הדרמטיות המתפרצת שמאפיינת אותה ונותנת בראש לצלילי העוד. את דיקלה אפשר או לאהוב או לשנוא. כפי שבטח שמתם לב אני נמנה על המחנה השני באופן מובהק. התיאטרליות, העומק והסמיכות לא מאפשרים לי אחרת. אם יש כאן פספוס אחד, הרי שמדובר ברמת ההקלטה שנשארה בינונית. אולי, אם ממש יתשחבו בנו, נזכה לשמוע אותו מחדש באלבום הבא.
האזינו כאן ל"לב- ים"
מילים: מיכה שטרית לחן: שם טוב לוי, דיקלה
לא נורא הוגן לכתוב על אמנים צעירים דווקא בסוף המדור. לפעמים הם הרבה יותר משכנעים מאלו שעומדים בראשו (השבוע הוא לא מדגם מייצג, לצורך העניין) ובכל זאת: חשיפה שנייה לשיר של תומר ממיה. בפעם הקודמת עסקתי בקרדיטציה המרשימה שנרשמה בעבודה על החומרים (טל שגב, ג'נג'ו, גלעד שמואלי ויזהר אשדות). הפעם החלטתי להתייחס קצת למוזיקה.
ההתחלה נשמעת כמו שיר של יהודה פוליקר ("נמס בגשם" אם אתם רוצים להיות קטנוניים) בהמשך זה מתחבר לשורשים סטייל "איפה הילד" ובאווירה הכללית יש כאן הכל מאמצע הדרך של הרוק הישראלי. המילים העדינות עם הלחן הפריך רושמים כאן הוכחה נוספת לעובדה שהשילוב גיטרות-באס-תופים לא חייבים להיות משעממים. כנסו ותיווכחו בעצמכם.
האזינו כאןל"נ.ב"
מילים ולחן: תומר ממיה
נא להמתין לטעינת התגובות
