טיפול עשרת אלפים
"מכוניות" הוא אולי סרט ילדים, אבל רועי פודים הצליח למצוא בו מסרים אנטי-מסחריים שמרנים. ועדיין מדובר בסרט כייפי לאלו שאוהבים וכנראה תמיד יאהבו מכוניות
בהתאם לרוח התקופה חצי מהילדים בחרו סובארו והחצי השני פז'ו. אני אמרתי "שברולט" כי קנו לי אחת כזאת, כחולה, עם בטריות שנוזלות בתוכה בקיץ ומזלג בגחונה שגורם לה להסתובב כשהיא פוגעת בקיר. הפלאשבק הזה הזכיר לי שילדים אוהבים מכוניות מהרגע שהם זוכרים את עצמם.
גיבור "מכוניות" הוא לייטנינג מק'ווין, מכונית ספורט אדומה ונוצצת בקולו המאנפף של אוון ווילסון ("לדפוק חתונה"). לייטנינג נמצא מרחק נגיעת פגוש מתהילת עולם – להיות אלוף בעונת המרוצים הראשונה שלו. אך דברים משתבשים ובדרך למרוץ המכריע מקווין מוצא עצמו בעיירה נידחת, רדיאטור ספרינגס שמה, אי שם על כביש 66. הוא מסתבך עם החוק ונאלץ, במקום לעשות חראקות עם ספונסרים ומכוניות-כוסיות, לרצות עבודות שירות מבאסות.
כמה טוב שכך התגלגלו העניינים אחרת לא היינו מתוודעים לגלריית דמויות משעשעות למחצה בראשות הפורש-התכלכלה סאלי (בקולה של בובי האנט), מייטר, רכב הגרירה בעל המבטא הדרומי הכבד, דוק האדסון הרופא והשופט בקולו של פול ניומן קשישא , ראמון ההיספאני, לואיג'י האיטלקי ועוד (לא לדאוג, כל מיעוט אתני זוכה לייצוג).
גם עבור מקווין טוב שכך התרחשו העניינים. אחרת איך היה לומד לקחים מאלפים על חשיבותה של רעות, עזרה הדדית ועל כך שמשמעות החיים אינה טמונה ביעד הסופי אלא בדרך לשם. כדרכו של טירון שחצן שחושב שהוא יודע הכל הוא נזקק להתנגשות חזיתית (הא הא מטאפורת רכב) עם פן של המציאות אותו לא הכיר ועם זקנים וחכמים ממנו כדי להבין מה חשוב בחיים.
החיבור בין התלאות של מקווין לסיפורן של עיירות דוגמת רדיאטור ספרינגס שנמחקו מהמפה בעקבות סלילת כבישים מהירים ממחישות ביעילות את המסר: האושר אינו הדגל המשובץ של סוף המרוץ אלא הדרך עצמה ועם מי אתה צולח אותה.
סצנות פלאשבק המראות את העבר הקסום של אותן עיירות לפני שעידן התאגידים והאוטוסטראדות הפכו אותן לעיירות רפאים עשוי לגרום לציניקנים שבינינו טיקים קלים בזווית העין: דיסני, מלכת המסחור, מטיפה לנו על האסון שגורמת ההתמסחרות של אמריקה, נו באמת.
כל מיעוט אתני זוכה לייצוג. מתוך הסרט יח''צ
איכות סביבה מישהו?
אבל הסרט נראה, כפי שפיקסאר הרגילו אותנו, מעולה. סצנות הנוף של המדבריות הכבירים, מוקפדות עד אחרון הקקטוסים וגורמות לצניחת לסת משתאה. סצנות המרוצים מלהיבות והילדים באולם רטטו במושביהם באקסטזה.
בשיח העכשווי, מכוניות והתעשייה שמאחוריהן נתפשות כסוג של נבל: אפקט החממה, זיהום האוויר וכבישים על חשבון שטחים פתוחים וירוקים, וזה בלי להזכיר את מחירי הנפט המאמירים. מול הטרנד האקולוגי העכשווי בולטת השמרנות של "מכוניות". איפה איזו מכונית הייברידית לרפואה? איזה רכב חשמלי או מונע על ידי שמן משומש מפלאפל? האיזכור היחידי בכיוון הזה בסרט הוא מפי פילמור, פולקסווגן מסחרית חבוטה שמציע דלק אורגני אך מוצג בצורה נלעגת כהיפי טמבל.
דומה שמנהלי חברות
הרכב השמרניות יכולים לחכך ידיהם בהנאה. דור חדש של ילדים לומד לאהוב את המוצר הדועך שלהם. ילדים ימשיכו לאהוב מכוניות לא רק בגלל שהן כחולות, אדומות או מזילות בטריות, אלא גם משום שכוחות כלכליים אדירים רוצים שכך יהיה.
הבמאי ג'ון לאסטר העמיד סרט שנראה מדהים אך לא מספק דמויות מרגשות באמת וגם לא דיאלוגים שנונים במיוחד, כאלו שגרמו גם למבוגרים לגרגר בהנאה מול סרטי פיקסאר הקודמים. ועדיין, להורים שבינכם: קחו את הילדים לסרט, הם יאהבו אותו ויודו לכם. גם מוכרי הצעצועים יודו לכם, משום שלסרט יש פוטנציאל מרצ'נדייזינג אדיר והמתקפה בוא תבוא. ילדים הרי מתים על מכוניות צעצוע ואני מנחש שאין ילד שייצא מהסרט ולא ירצה לייטנינג מק'ווין משלו.
עודף מ-20 מילה: האנימציה ב"מכוניות" מרהיבה אך הסרט החדש של "פיקסאר" פחות מצחיק, מרגש וחכם מקודמיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
