שרים גם על הסט
הצוות קורא להם "הגנון", אתם קוראים להם כוכבי "השיר שלנו". מסתבר שגם מאחורי הקלעים הם שרים וצוחקים, אבל בעיקר עייפים. באווירה צבאית משהו
רן דנקר, אושרי כהן, אניה בוקשטיין, רונה-לי שמעון, מלי לוי, עידו מוסרי, דנה עדיני וענת מגן שאבו - אלילי נוער בהווה ובהתהוות. מי שלא מכיר אותם צריך לשאול את עצמו שאלות קשות ונוקבות על מידת ההתערות שלו בחברה הישראלית. נכון להיום פרצופיהם הם המוכרים ביותר בארץ. כשהם יוצאים מהבית צועקים אחריהם, כשהם הולכים בקניון רודפים אחריהם, ובכל מקום דורשים חתימה, או תמונה, רצוי גם וגם. אבל תנוח רוחכם, הם נהנים מכל שניה. ככה זה, כוכבים.
אבל מאחורי הכוכבים הכל כבר פחות זוהר - כל חובב אמיתי של הסדרה מטריד את מוחו בשאלה: למה לעזאזל הולכים מאחורי השחקנים חיילים משועממים שנדמה כי פג רצונם לחיות ? ובכן, התשובה היא: כי משלמים להם.
על הסט נמצאים היום כחמישה ניצבים (הם מתחלפים, תודו ששמתם לב) שכל ייעודם בחיים הוא להסתובב כה וכה ולשמש רקע דינמי להתרחשות. זה משתלם, זה כיף והם יודעים הרבה לפני כולנו מה הולך לקרות בפרק הבא. אף אחד מהם לא חושב שזה מה שיביא לו את הפריצה המיוחלת, אבל לכו תדעו. כמו שכל צופה במשחק של ברזיל רק מחכה לרגע בו אחד השחקנים ייפצע והכרוז יקרא: "ערן לוי מפ"ת מתבקש לגשת למרכז המגרש ולהחליף את רונאלדיניו?" כך בוודאי מפנטזים להם הניצבים שיקרה להם אם רן דנקר חלילה, יחלה ולא יוכל לשיר.
אבל רני אביב לא חולה. הוא מרגיש מצויין ונראה אלוהי כתמיד. רן דנקר, חמוש מדים ורצינות תהומית, חוזר בפעם המי יודע כמה על אותה שורת טקסט מוחצת, הלקוחה מתוך דיאלוג מרגש שלו עם רונה לי. כששירלי הבימאית צועקת "קאט" הצילומים נפסקים. רונה לי שואלת מה הייתה הבעיה, ונאמר לה שהייתה תקלה טכנית כלשהי. דנקר מחכה שהצלמים יתארגנו וייקחו את הסצנה שוב. הוא לא מתרגש.
הם מצלמים חמישים סצנות ביום, כל אחת בין פעמיים לשלוש, ודנקר יודע כמה הסבלנות משתלמת.
אם דמיינתם את הסט של השיר שלנו כמועדון צעיר ותוסס, בו החבר'ה משתוללים, מריצים קטעים ודחקות, יורדים אחד על השני ומחקים את כל מה שזז - צדקתם לגמרי. צוות ההפקה מכנה אותם "גנון" "פעוטון" וחושב שהילדים צריכים טיפול.
בין הצילומים אושרי כהן משחק אותה כוכב ומתפנק: "סליחה, את רוצה שאני אקום עכשיו מהספה?" הוא מחייך לעוזרת הפקה "אין לי כוח. אני נח עכשיו." קשה להבחין איפה אושרי נגמר ויוני מתחיל, אבל מה שברור הוא ששניהם ממש עייפים.
"השחקנים קרועים מעייפות. בכל דקה שבה הם לא על הסט הם הולכים לישון. אנחנו צריכים להעיר אותם וזה לא נעים, אבל אין ברירה. עבודה". לוחשת באוזני אחת מעוזרות ההפקה המלאכיות שמרחפת מסביב לטאלנטים.
ולא פלא שהם עייפים - בשש בבוקר זה מתחיל. הסעה אוספת את הכוכבים מבתיהם ומביאה אותם לסט. אחרי שעה של איפור, הלבשה ונישנושי בוקר, מתחילים לצלם. רק כעבור שש שעות יוכלו השחקנים שוב לדבר בטלפון בחופשיות, לאכול ארוחת צהריים ולהתפרק. אחרי שעה כזו חוזרים לצלם עד שבע בערב. לו"ז אופייני ומדוייק, אך הוא אינו כולל את בעיות המשמעת הקלות שהתגלו בקרב חברי להקה.
מנהל האולפן מנסה להעביר רושם שעל הסט קיימת משמעת קשוחה. "ש- ק-ט שם, שומעים אתכם" הוא צועק לעבר החבורה המתפרעת הכוללת את חברות הלהקה שאבו את עדיני. הציחקוקים מעבר לקיר דק של תפאורה נקלטים היטב אצל איש הסאונד שמסמן שאי אפשר להמשיך. רונה לי, אושרי ורן מתכוננים לעימות משולש ועצביה של רונה לי רופפים. "מישהו אמר רול?" שמעון שואלת ולא מקבלת מענה. הצילום מתעכב עד שהגנון נרגע. כשהוא מתחדש זה קורה בדממה מוחלטת. כולם רוצים לסיים את העבודה בזמן כדי לצאת בשעה נורמלית הביתה. ממש כמו בצבא.
"יש לנו את זה" אומרת הבימאית והשחקנים פורצים בקריאות גיל. כשהמצלמות
" מה יהיה, היום הזה ייגמר?" תוהה מלוי לוי. והיום נגמר, לפחות עבורנו. בדקנו את כל החדרים, היינו בכל הדירות, נגענו במימי הבריכה ובעיקר- הרחנו את אבק הכוכבים והוא מריח ממש כמו רוח נעורים: מתוק, קייצי וקליל (או שאולי זה היה הבושם של רן בכור?). ולמי שבאמת חשב שנסיים כתבה שלמה על "השיר שלנו" ולא נזכיר את המלכה נינט, יש לנו ארבע מילים עבורכם: היכונו. נינט חוזרת. בגדול.
לאתר הרשמי של "השיר שלנו" לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
