איזה סרט
מייקל קון, אחד ממפיקי העל של הוליווד ומי שעמד בראש אולפני "פוליגראם" בראיון על תקציבי ענק, פלופים וקולנוע ישראלי
דרך עקלקלה עבר מייקל קון עד שהגיע להיות נשיא אולפני "פוליגראם" בהוליווד. הוא נולד בניירובי, בשנת 1949. לאחר שסיים את התיכון נדד לאנגליה בכדי ללמוד משפטים בקיימברידג' ומשם עבר לארצות הברית, בכדי לעבוד בחברת פוליגראם שנמצאת כיום בידי תמנון הענק של יוניברסאל. הדרך הזו, חוצת היבשות , לא מנעה ממנו לעשות את כל הדרך לכס נשיאות האולפן. בזמן כהונתו עברו תחת ידיו הפקות של מאות סרטים, גדולים יותר ופחות.
רשימה חלקית של סרטים שעברו תחת ידיו: "נוטינג היל", "קינסי", "פריסיליה מלכת המדבר" טריינספורטינג" , "החשוד המיידי" ועוד. לאחר שאסף לחוג מכריו האישיים אנשים דוגמת רדילי סקוט וסטיבן שפילברג, הוא חזר לאנגליה, שם הוא ממשיך לעבוד כמפיק חשוב בתעשייה שדומה להוליווד רק בשפה המשותפת.
אנחנו נפגשים ברחבת סינמטק תל אביב. קון מבקר בימים אלה בישראל כחלק מסדנאות תל אביב לוס אנג'לס לבימוי והפקה. עם חיוך גדול על הפנים ומבטא בריטי כבד הוא מספר שזהו לו היום הלפני האחרון בארץ ושהפעם האחרונה שביקר כאן הייתה ב-1968. האיש הזה, עם רזומה של 14 אוסקרים, נראה צנוע להפליא. כשאני שואל אותו על ההתרשמות שלו מתעשיית הסרטים המקומית, הוא שולף תשובה משמחת: "לאחרונה היו מספר סרטים מכאן עם נוכחות מרשימה. יש כאן בבירור שוק קטן וארץ קטנה אבל יש כאן כמה יוצרים וסרטים חזקים שמביאים לא מעט קהל".
מה לדעתך המחסום העיקרי של סרטים ישראליים, בניסיונם לצאת מגבולות הארץ?
"הבעיה הגדולה, לכל מדינה, חוץ מאנגליה היא השפה. אפילו האוסטרלים שמדברים אנגלית מתקשים לייצר סרטים להוליווד. תשמע, אחרי הכל צריכים לזכור שהוליווד מכילה שמונים אחוז משוק הסרטים העולמי, כל השאר מחזיקים בקושי עשרים אחוז. הבעיה השנייה היא עניין ההפצה. מה שמעניין בעידן האינטרנט זה שיש את עניין ההפצה הדיגיטאלית, כך שגם מדינות קטנות יוכלו להפיץ את הסרטים שלהם ביתר קלות אבל גם אז תישאר הבעיה של השיווק. קשה מאוד לקבל היום תשומת לב תקשורתית בלי מערך שיווקי גדול. מה שכן, אני חושב שהקהל שלא דובר אנגלית וצורך סרטים, הולך וגדל".
יצא לך לראות סרטים ישראליים לאחרונה?
"אהבתי מאוד את "ללכת על המים" שהיה לחלוטין סרט פופולרי אבל כיפי ואמיתי וגם את "אושפיזין" שאני אף פעם לא מצליח לבטא את שמו כמו שצריך. אני חושב שהמשותף היחידי בין שני הסרטים האלה הוא שהם סרטים שבאים לבטא משהו. מה שמאוד חשוב הוא שהממשלה שלכם תדע לתמוך בפסטיבלים של סרטים יהודיים שמתקיימים ברחבי העולם. זה מביא לא מעט אנשים מהתעשייה והפסטיבל בבריטניה כבר הצליח השנה לא רע בכלל."
בשנה בה סרטים כמו "הר ברוקבק" ו"התרסקות" זוכים באוסקר, נראה לך שיש מגמה חדשה שתביא למסכים יותר סרטי איכות?
"אני לא מת על המושג הזה, סרטי איכות. אבל לשאלתך: הבעיה הייתה ששוברי הקופות הגדולים לא מושכים קהל מעל גיל 25. זה סוג של מעגל אכזרי שזכה שאם אתה לא עושה סרט ילדים, אימה וכו' אז מראש מוותרים עליך בטבלה של הסרטים הרווחיים ואז אתה גם לא תקבל תהודה גדולה. אפשר לציין לדוגמא את 'עגבניות ירוקות מטוגנות' של ג'ון אבנט שהצליח לעשות רווחים של שמונים מיליון דולר
"כשיש לך משהו איכותי, אז הקהל המבוגר מגיע. אתה בעצמך ציינת את 'הר ברוקבק' ואני חושב שאין סטודיו בהוליווד שלא היה רוצה סרט כזה. הוא לא עולה הרבה והוא מביא המון קהל. חוץ מזה, שכל הסרטים עם תקציבי הענק לא משאירים הרבה כסף באולפנים עצמם. עם שפילברג עושה סרט עם טום הנקס, הרוב המוחלט של הכסף, הולך על שניהם."
אם כבר מדברים על שפילברג. השבוע הוא ציין כי הוא חושק בבימויו של סרטים דלי תקציב. יכול להיות שנוצר כאן טרנד חדש?
"אני חושב שיש לעניין הזה כמה סיבות. הרבה במאים מרגישים היום שהצד האמנותי של הקולנוע נלקח על ידי הצד העסקי. העניין השני הוא שהתקציבים הגדולים כבר יצאו לגמרי משליטה. הם פשוט משקרים היום לגבי התקציבים שלהם. כשסרט עולה כביכול 180 מיליון דולר אתה יכול לדעת שלמעשה הושקעו בו 240 מיליון. כשסרט כמו "פוסידון" פושט רגל ההפסד הוא בערך של 100 מיליון דולר. זה לא פוגע רק באולפן עצמו אלא בתאגיד הגדול יותר שמחזיק את האולפן."
מה לדעתך גרם באמת לכישלון האדיר של הסרט הזה? (שיצא לאקרנים השבוע בישראל)
"האמת היא שזה דבר מוזר. כאילו לפני שסרטים יוצאים יש מין תחושה כזאת באוויר. לפעמים יש את ההפך וההרגשה דווקא טובה כמו עם צופן דה וינצ'י שכולם נורא קטלו אבל אנשים רצו שתהיה להם את היכולת לדבר על הסרט הזה. זה משהו שמאוד קשה לנבא."
מה לדעתך צריך לעשות במאי או שחקן ישראלי בכדי לפרוץ לשוק ההוליוודי?
"אני חושב שכמו אצל כל במאי, החכמים שבהם יעשו סרטים גדולים שקרובים לליבם. אני חושב שזה מה שצריך להיות במרכז העשייה שלהם. אם אתה במאי טוב, אל תפחד מלעשות סרטי פעולה גדולים. הנה למשל, וולפגאנט פיטרסון, הוא בכלל במאי גרמני. אז נכון שהוא נפל חזק עכשיו עם 'פוסידון' אבל לפני כן הוא עשה כמה סרטים מצוינים. גם פול גרינגראס שעשה עכשיו את 'יונייטד 93' שזה סרט יחסית קטן הצליח מאוד בארצות הברית. הסרט הכי גדול שלו היה בתקציב של 6 מיליון דולר.
"אתה לא צריך תקציב גדול כדי להראות כישרון. צריך רק הרבה אמביציה בשביל לעשות את זה. אל תחשבו בקטן, תחשבו בגדול. לגבי שחקנים, זה קצת יותר מורכב. תמיד יש את הסכנה הזו של הטייפ קאסטינג אבל אל תשכח שמישהו כמו חיים טופול היה כוכב בקנה מידה בין לאומית. חוץ מזה יש שחקנים כמו בנדראס ופנלופה קרוז שהפכו לכוכבי ענק. חוץ מזה, גם שחקנים בריטיים תמיד מקבלים סוג של טייפקאסטינג. זה לא ממש מפריע להם."
כיום, רוב הסרטים בהוליווד מתקיימים או על תקציבי ענק או על תקציבים קטנים. מה קרה לסרטים הבינוניים? למה לא עושים יותר סרטים בתקציבים של שלושים מיליון דולר?
"האמת היא שזה נובע מסיבות מטופשות. לפעמים ישנו תהליך שקורה ואנשים מקבלים אותו כמות שהוא, למרות שלדעתי זו טעות של ממש. אני גיליתי ואמרתי כל הזמן שתקציבי ביניים זה דבר נהדר. "אליזבת" (שהופק ב"פוליגראם" בזמן כהונתו של קון - א.ש.) הוא דוגמא טובה לכך. נוטינג היל הופק בתקציב של 38 מיליון דולר והצליח מאוד. יש עוד הרבה דוגמאות: ארבע חתונות ולוויה אחת, להיות ג'ון מלקוביץ שעלה רק 7 מיליון דולר, החשוד המיידי ועוד. העניין הוא שהסרטים האלה גם מביאים הרבה יותר רווחים והסיכוי ליפול אתם נמוך בהרבה."
בשנים האחרונות השתלטו אנשי עסקים על האולפנים הגדולים. אתה חושב שמהלך כזה יפגע באיכות הסרטים?
"זה בהחלט יכול לפגוע. מדובר באנשי עסקים והרבה פחות באנשי אמנות כפי שציינת. הבמאים המצליחים הם אלו שלמדו את הפוליטיקה של האולפנים אבל אני חושב שזה נכון לגבי כל אדם בכל מקצוע. ככל שאתה לומד את הפוליטיקה הזו אתה הופך לבמאי עצמאי יותר. אורסון וולס למשל לא למד את הכללים האלו ושילם על חצי מהקרריה שלו בחוסר עשייה בולטת. לעומת זאת שפילברג למד את הכללים ושיחק אותה. כשהוא בא לבקש צ'ק שמן בשביעל לעשות סרט שואה הוא קיבל אותו, למרות שזה לא כל כך פשוט. הכל עניין של לשחק נכון בתוך המערכת."
יש סרט מסוים שהפקת שאתה אוהב במיוחד?
"לפעמים הסרט שאתה הכי אוהב זה לא הסרט הכי רווחי. היה סרט אחד שהוצאנו ב-1994 שנקרא 'בק ביט' בבימויו של איאן סופטלי שהפך עם הזמן לבמאי טוב. באותה שנה היינו בסאנדאנס גם עם 'ארבע לוויות וחתונה אחת' וישבנו והימרנו מה יותר יצליח ומשהו כמו שמונים אחוז מהאנשים הימרו על 'בק ביט'. זה היה סרט קטן מאוד על מישהו שעבד עם החיפושיות, הבין שהם הולכים להיות גדולים מאוד אבל הוא רצה להמשיך לעשות את האמנות שלו. הוא העדיף את האהבה והאמנות על התהילה."
עד כמה לדעתך תקציבי ענק יכולים להשפיע על איכותו של סרט?
"זו נקודה מעניינת. בבריטניה גם יש לנו בעיה כזו כי כל שחקן שהופך מצליח נחטף לתעשייה ההוליוודית ופתאום מרוויח המון כסף. אצלכם לפחות יש את היתרון שהשחקנים שלכם נשארים אצלכם. אחת היוזמות שהעלנו באנגליה זה שביחד עם הממשל הגענו למצב שבו יצרנו עשרה סרטים קטנים יחסית, שגם אם רק שניים מהם ממש מצליחים, זה מרים את כל התעשייה וגם כולם יזכו להתחלק ברווחים."
שאלה אחרונה ופרובינציאלית. למה תמיד מצלמים סרטי מערבונים במרוקו. מה רע במדבר הצחיח שלנו?
"האמת היא שזה לגמרי עניין של המצב הבטחוני. אני ידיד טוב של רידלי סקוט והוא באמת צילם כמה פעמים במרוקו. הוא נורא רצה לצלם כאן את 'בלאק הוק דאון' אבל הביטוח פשוט לא מאשר את זה. מה עוד שבמרוקו המלך עבדאללה בעצמו יוצר קשרים עם המפיקים והבמאים ודואג לכך שהם ירגישו הכי טוב שאפשר.. הוא ממש הופך להיות חבר של ההפקה. אחרי זה קצת קשה לנתק קשרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
