אחרית הימים
רק בגיל 58, אחרי שהיה חבר בהרכבים מיתולוגיים, אלי מגן מוריד את השיריון ועובר לקידמת הבמה
"הזמר אלי מגן אובד עצות בימים אלה, לאחר שאחרית הימים, הלהקה שבה נטל חלק, התפרקה. ישנן באמתחתו הצעות עבודה רבות, אך הוא עדיין מתחבט. הוא מגדיר את מצבו כזמר הנמצא בפרשת דרכים. הוא אינו יודע לאן לפנות. דיסקוטקים? זה לא בא בחשבון. שם באים לרקוד, לא להאזין. סיבובי אמנים? זה חלטורה, עלבון בשבילו. הקלטות? אף חברת תקליטים לא רוצה להשקיע".
הכותרת של הידיעה העיתונאית הקצרה הזו היא "אלי מגן: לאן? ". התאריך הוא 9 בנובמבר 1972. כמעט 34 שנים אחרי, מתבקש לשמוע מה יש לאלי מגן של 2006 להגיד על זה.
ובכן?
(צוחק) "תראה, בסך הכל אני מרוצה. אני חושב שבאמת חיפשתי את האמת שלי והלכתי אחריה. זה לקח לי דרך ארוכה נורא, עברתי הרבה דברים שונים ומשונים, חלק מהזמן דברים שלא רציתי לעשות בכלל, אבל היתה לי מטרה כל הזמן. המטרה השתנתה לפעמים, אבל תמיד הלכתי אחרי הלב שלי. אפשר להגיד שעשיתי סיבוב והגעתי חזרה לאותו מקום בעצם, אבל יש הבדל גדול".
האיש שכיכב בתחנות הרדיו של שנות ה-70 עם שירים כמו "בלדה לעוזב קיבוץ", " העץ הוא גבוה" ו"עד סוף הקיץ", פירק להקות כי הן לא היו מספיק טובות (ואז צפה בהן נכנסות לפנתיאון הקלאסיקה העברי), עזב הכל כדי ללמוד ג' אז בברקלי (ואז עזב את ברקלי כי לא היה מרוצה מהרמה), עבר לניו יורק כדי להעמיק בג' אז (וסירב להצעות עבודה מפתות כי העדיף לנגן מוזיקה קלאסית), חזר ארצה כדי לנגן קונטרבס בפילהרמונית (ונשאר שם עד היום) - מעולם לא אהב לעשות דברים בדרך הקלה.
לפני כשנתיים השתתף בפרויקט "סימנים", שכולו שירים של מירון ח' איזקסון. השיר היפהפה שתרם לפרויקט, "לזכור", עורר תגובות מצוינות שבעקבותיהן הוצע לו להקליט אלבום שלם למילים של איזקסון. הוא הסכים, בתנאי שרוב הלחנים יהיו שלו ובתנאי שייתנו לו חירות מוזיקלית. במילים אחרות, שייתנו לו סוף סוף תירוץ מספיק טוב להוציא תקליט סולו. אחרי קריירה ארוכה, רצופת הצלחות וכישלונות, שכולם אירעו מאחורי הקלעים, יוצא שבגיל 58 מוציא אלי מגן אלבום בכורה, "אדם".
" זה מצחיק אותי שמדברים על סולו", אומר מגן, איש גבוה ונחמד. "בפילהרמונית אני מנגן עם עוד שמונה אנשים לפחות באותו כלי, אותו תפקיד. קוראים לזה'טוטי', כלומר כולם ביחד. יש כלים שמנגנים סולו, כמו אבוב, והנגנים שלהם מתייחסים לעצמם כסולנים. הם אפילו מקבלים על זה תוספת של עוד איזה עשרה אחוזים במשכורת. אבל זה מגוחך, כל העסק הזה, שהם סולנים ואנחנו'הטוטיסטים', ככה הם קוראים לנו, כאילו שאנחנו פחות חשובים. לא חשוב שמבחינת המאמץ והכישורים והעבודה עצמה הם לא עושים שמינית ממה שאנחנו עושים. אנחנו מנגנים את כל התוכניות, כל התפקידים, כל היצירות, כל הקונצרטים, אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים עם הכל ולנגן הכל".
אני בשוק. ניסיתם פעם להתמרד?
"לא, לא. אבל בשבילי, לנגן בתוך הקבוצה הזאת של הבסים זה הרבה יותר קשה ומעניין מלנגן לבד".
פעם מזמן, כשהיה בבית הספר, מגן דווקא חלם להיות זמר. אבל אז הגיע ללהקת הנח"ל, והשילוב של גמלוניות מסוימת, חוסר חשק לרקוד ויותר מדי כוכבים מסביב (שלום חנוך, שולה חן, מוטי פליישר, ששי קשת, מנחם זילברמן) הוביל אותו לעמדת הגיטריסט ומאוחר יותר לעמדת הבסיסט. קצת אחרי שהשתחרר התחיל להופיע עם כמה הרכבים, ביניהם "השלושרים" (שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל), שם מילא שלושה תפקידים - הבסיסט, הבחור עם ציוד ההגברה והבחור שסוחב את ציוד ההגברה.
אבל הוא לא ויתר על הרצון לשיר. יחד עם מתופף מוכשר בשם זוהר לוי הקים את להקת כיף התקווה הטובה, שכללה גם את חנן יובל, ג' וזי
וואלה, זה נכון.
(צוחק) "אני יודע שזה נכון. לא הייתי אומר את זה אם זה לא היה נכון".
אני מתכוון, לא חשבתי על זה.
"כן, ואתה יודע, קראתי באיזה מקום, באינטרנט אני חושב, שהצטרפתי בתור בסיסט ללהקת אחרית הימים. זה שטויות. מה שקרה באמת זה שזוהר ואני זממנו על להקה, שהיתה בעצם סביבי, סביב זה שאני שר. אבל הלהקה היתה מאוד בוסרית, איך שאני שומע את זה היום. היינו ילדים צעירים, לא ידענו שום דבר, לקח לנו יותר משנה לעשות חזרות. זוהר בא עם מוזיקה שלא היתה ממש מוזיקה, יותר כמו סקיצה של מוזיקה. כשאני פגשתי אותו החומרים היו לא יותר מאשר זמזומים".
אבל בסופו של דבר הוא חתום על כל השירים.
"נכון. כי היינו תמימים ולא ידענו בדיוק, לא ממש התעסקנו בביזנס של השואו ביזנס". למזלך לא מדובר בהרבה תמלוגים. "אולי, אני מניח, למרות שגם בזה אני לא מתמצא, זה לא כל כך מעניין אותי. אבל מה שהיה היה, אין מה לעשות". ומה קורה איתו, אתם בקשר? "לא. הוא מזמן כבר עזב את המוזיקה, אני לא חושב שהוא ממש רוצה לחזור לזה. יש לו איזה תוסף לדלק שהוא פיתח. לפני עשר שנים רצו שנחדש את אחרית הימים לפסטיבל ישראל, אבל לא יצא מזה שום דבר מזה. האמת היא שגם קצת כעסתי, כי בתוכנית שקוטנר עשה על הרוק הישראלי הם ראיינו את זוהר ואת קלפטר ואת גבי שושן, ואותי הם לא ראיינו בכלל. כל אחד דיבר על עצמו כאילו הוא המציא את אחרית הימים ואני נשארתי מאחור כמו מישהו שבמקרה היה שם. זה הרגיז אותי, זה פשוט סילוף של האמת. אבל ככה זה, אנשים נוטים לפאר את עצמם".
היתה לך אז גיטרה בס יפהפייה, פנדר משנות ה-60, יש לך אותה עדיין?
"לא, מזמן כבר לא. האמת שגם לא אהבתי אותה כל כך. הצוואר שלה התחיל להתעקם בשלב מסוים. מכרתי אותה למישהו, אני לא זוכר בדיוק".
אתה יודע, מוכרים אותן היום באלפי דולרים.
"נכון".
23 שנים הוא בפילהרמונית, על תקן קונטרבסיסט לא ראשון, לא מחובר יותר מדי לחבר'ה האחרים אבל מחובר לגמרי למוזיקה.
אתם חברים, שמונת הבסיסטים?
"כן, בגדול. כלומר יש מתחים ויש התנגשויות ויש ריבים מדי פעם, אבל סך הכל מסתדרים, כן". יש לך עדיין התרגשות של לפני הופעות בתזמורת? "לפעמים. פעם היתה הרבה יותר, כשהייתי צעיר".
הוויי של בק-סטייג'? משהו ? "יש, בטח שיש, אבל אני קצת אאוטסיידר, אני חייב להגיד. אני לא ממש בראש שלהם".
אבל אתם נוסעים מדי פעם להופעות בחו"ל, לא?
"כן, וזה עונש שאתה לא מאמין. יש אנשים שאוהבים את זה לאללה, אני ממש לא".
כשניגן בפילהרמונית, החברים למקצוע שבילה איתם בצעירותו בניו יורק הקימו את בית הספר רימון. "האמת שהייתי אמור להיות אחד מהמייסדים, אבל אז כשהגעתי לארץ משום מה אני נשארתי בבית, לא נכללתי בתוכנית של בית הספר. היו כמה שנים שלימדתי שם, אני חושב שאני עדיין רשום שם כמורה. אבל אני רציתי ללמד קונטרבס, לא גיטרה בס, ויש שם תלמידים שרוצים ללמוד את זה ולא משקיעים בהם מספיק". במהלך השנים התבסס מעמדו כמורה פרטי בכיר לקונטרבס ( " בזמן האחרון אין לי הרבה תלמידים. גם כי אין לי סבלנות ללמד אנשים לא ממש רציניים, וגם כי אני עסוק בהמון דברים אחרים" ), וגם כנגן הקלטות מבוקש בקרב מוזיקאי ג'אז ורוק, או מה שהוא מגדיר "מוזיקה קלה". " ניגנתי עם כולם, בעצם. דניאל סלומון, אביב גפן, ארקדי דוכין, אביתר בנאי. אני אוהב הקלטות. אני גם טוב בהקלטות, כי אני קורא מהר ולומר בזריזות, מאוד קל לי לעשות את הדברים האלה". ואז הגיעה ההצעה לעשות תקליט, שגם הוא כמובן נולד בלא מעט ייסורים. "היה קשה בהתחלה להתחבר לשירים, הם שירים מאוד קשים וגם לא כאלה שקלים להלחנה. בלי חרוזים, בלי משקל. גם התכנים, מדובר במשורר דתי ויש המון סמלים ורמזים. היה קשה לי לבחור שירים ולהתחבר אליהם, אבל בסוף הצלחתי. במשך הזמן, כשהייתי צריך לשבת ולהלחין אותם, הם פתאום מאוד תפסו אותי. עכשיו אני חושב שהם שירים מדהימים. גם קבענו כמה פגישות והוא הסביר לי כמה מהשירים שבהתחלה לא הבנתי".
נשמע כאילו אתה שוב מתעקש על הדרך הקשה.
"נכון, אני פרקציוניסט כזה, כשאני נדלק על משהו אני מתחיל מהתחלה, לא נותן לעצמי לעשות חיים קלים. אני גם די איטי, בכל דבר יש התלבטויות, תהליכים, גם באולפן. אל תשאל. זה לקח שעות. זאת גם אחת הסיבות שלא עשיתי את הדבר הזה כל כך הרבה שנים".
היה יותר קל, מן הסתם, לקחת טקסטים של אהוד מנור, לא?
(הוא מכחכח בגרונו) "נכון, אבל אני ממש לא התחברתי לזה. השירים של מירון הם באמת שירים שתפסו אותי, גם אם זה לקח זמן. הרגשתי כאילו יש בזה איזו אמת, כאילו דברים באמת קורים בצורה נכונה. כל העניין הזה של לקחת משהו מאפס ולתת לו צורה".
אני תוהה באוזניו מה יהיה עם ההופעות, הרי זה מה שהרחיק אותו מעולם הרוקנרול מלכתחילה. "אני רוצה שיהיו הופעות. למרות שאז באמת לא הרגשתי נוח עם כל הקטע הזה של לשיר בדיסקוטקים, לא אהבתי את זה. גם העניין שזמר צריך לעמוד על הבמה ולספר בדיחות ולהיות נחמד ולרקוד, לא אהבתי את זה. יותר עניינה אותי המוזיקה, פחות השואו".
אז מה השתנה?
"אני חושב שהיום יש לי יותר ביטחון, אני יותר יודע מה אני רוצה. אולי זה בגלל שאני כתבתי את זה. ואולי פשוט התבגרתי, גם זה יכול להיות. אני יותר בשל, יותר רגוע, פחות עסוק בפוזות ".
נא להמתין לטעינת התגובות
