נשאר רק הג'ל
סהר הראל מתגעגעת לימים שיאיר לפיד כתב שירים, טורים ואפילו עשה טלוויזיה מעניינת. פרידה מעונה ממוחזרת
טלוויזיה בדרך כלל משאירה אותי אפאתית למדי. חוץ מגמר "כוכב נולד" נניח, קשה לרגש אותי. אם יש משהו אחד שאני יכולה לסמוך עליו הרי הוא זה – הדבר היחיד שיוצא אותי מהאפאתיה הזאת הוא עוד תכנית של יאיר לפיד. אותו מבט זחוח, אותה חולצה, אותו ג'ל בשיער, וכמובן אותן בדיחות על הנושאים האלה בדיוק. ואז המבט הזה, השליש מופתע-שליש נבוך-שליש מחייך של "למה שוב אתם מעלים את עניין החולצה השחורה /חשבון הבנק /אבא שלי". ואז הצחוק הזה מהקהל. ושוב האיש עם הג'ל גוזר קופון. וכן, הוא על חשבונכם. ברשת ובקשת כבר יודעים שאתם אוהבים את הטלוויזיה שלכם בינונית, אז למה לשנות משהו?
יאיר לפיד הגיש לנו בעונה הזאת, כמו בטריליון העונות שלפניה (אני איבדתי ספירה. לא התחלנו אי שם בניינטיז?) תמהיל מדויק של ראיונות מלטפים עם "אנשי השעה", רצופים בקומפלימנטים הדדים, עם טוויסט של דמעה אקראית. אבל מה שקורה אצל לפיד במאתיים השנה האחרונות הוא אקראי וספונטני בערך כמו החולצות שהוא לובש בבוקר. ובכל זאת, אנחנו חוזרים. עמישראל מת על יאיר. הבו לנו אותו בעוד טור ממוחזר בעיתון, עוד עונה של טלוויזיה חלבית, עוד פרסומת שמזכירה לנו איך כולנו בעצם אותו דבר.
שוב אני גוזר קופון. לפיד. צילום: סיון פרג' סיון פרג
קובלנץ של הטלוויזיה
עזבו אתכם מפגעי הריאליטי. מי שבאמת מייצג את כל מה שרקוב בטלוויזיה שלנו הוא יאיר לפיד. טלוויזיה נטולת אמירה, חסרת שיניים, מתחנפת ומתלקקת. יאיר לפיד של 2006 הוא הפלייליסט של גלגל"צ. המוטו שחקוק לו על המצח, אי שם מתחת לתלתלים המפוסלים בג'ל, הוא "אם זה לא שבור אל תתקנו את זה". וכאן בדיוק אנחנו אשמים. כי את יאיר לפיד היינו צריכים להפסיק לראות לפני 5 שנים בערך. כבר אז היינו צריכים לעלות על זה שעובדים עלינו בעיניים, שמגישים לנו מנת מציאות מרוככת של ראיונות-לייט. אבל משהו דפוק אצלנו. אנחנו יכולים לצחוק בארץ נהדרת על הדמעה של שאול מופז בלי להבין שהבדיחה היא עלינו.
עזבו אתכם מתכניות תחקירים, מעיתונאים עם קצת עומק, הנה ציפי שביט ממחזרת בדיחות אייטיז בלוק ניינטיז בתכנית של שנות האלפיים. ואיזה שיר סיום מתאים יותר לסגור עונה של המיחזוריאדה הגדולה אם
אם להיות כנה, הסיבה האמיתית שיאיר לפיד מצליח להוציא אותי משלוותי הידועה היא שפעם, בהיותי בת תשחורת עולצת, ממש ממש אהבתי אותו. זה היה לפני כמעט עשור, לפני הטלוויזיה והקמפיינים, כשיאיר לפיד עוד היה בנאדם אמיתי. זוכר, יאיר, איך הערצת את המינגווי? איך פעם הציטוטים שלך נראו הולמים, איך ידעת לרגש באמת, איך היית צעיר ובועט? ומה נשאר מזה היום, יאיר? רק הקלישאות המוכרות של הוויסקי, הסיגר וחשבון הבנק. אני בטוחה שאיפשהו שם בפנים יש עדיין משהו מיאיר של פעם. זה שלא פחד. אם תצליח למצוא דרך לחדש את עצמך ולהתנתק מהנוסחה השחוקה הזאת, מצליחה ככל שתהיה, אני אשמח לחזור לאהוב אותך. עד אז, באמת תודה לתמיר והלהקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
