להשתין על מדורת השבט
לירון ורטהיים מתתבאסת מירידתו מהמסך של יצפאן. תתפלאו, אבל היא חושבת שהוא דווקא אחד הדברים האמיתיים היחידים שיש היום על המסך שלנו
יצפאן הוא מטרה קלאסית להשליך לתוך הלהבות מכלות-הקריירה של מדורת השבט, כיוון שכמעט לכל אורך הקריירה שלו הוא היה אחד מאנשי הטלוויזיה שהכי אהבנו לשנוא. הוא עיראקי, אותנטי, עממי והכי מכעיס, עם השנים הוא הפך להיות מצליח ועשיר ברמה שאנחנו יכולים רק לפנטז עליה. וזאת בדיוק הנקודה. הטלוויזיה, היום יותר מתמיד, מוכרת לנו את החלום המוכר – זה שאומר שכל אחד מאיתנו יכול בקלות להיות הנינט או אור כחלון הבא, ולזכות בתהילה והצלחה. זה לא חלום, זאת המציאות, או ליתר דיוק הריאליטי.
הטרגדיה של יצפאן היא שהוא, בפועלו הטלוויזיוני, מגלם את הרעיון ההפוך – זה שדוגל בעבודה עקבית לאורך זמן, ברעיון של לבנות את עצמך במשך שנים של מאמץ ועבודה קשה לפני שאתה מקבל תוכנית שנושאת את השם שלך. ודוגרי? זה לא בא לנו כל כך טוב. אנחנו רוצים שהכוכבים שלנו יוולדו בן-לילה, אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו עשינו אותם במו ידינו, ואם אפשר אז מתחשק גם לנו להיות כוכבים בעצמנו. בתסריט הזה יצפאן לא בדיוק משתלב.
הז'אנר הכי רותח ומתפתח עכשיו בטלוויזיה הוא הסדרות המוקומנטריות של טאלנטים ("מה זה השטויות האלה?" של עדי אשכנזי, "ככה לא מתנהגים" של גורי אלפי, "קרוב לוודאי" של סוויסה ועוד), שבו כל הקונספט של הסדרה נתפר למידותיו של הטאלנט. הבעיה העיקרית בתוכניות המוקומנטריות האלה היא בדיוק העובדה שהן מוקומנטריות: מלוטשות עד מוות, באופן שהזיוף והפלסטיקיות מוחק כל ייחוד וספונטניות.
הז'אנר הפופולרי השני הוא הפאנלים של סלבז שמתנגחים אחד בשני על רקע עלק-אישי. זה מצחיק לעיתים אבל בכל אופן ממצה עצמו מאוד מהר. ניוז פלאש - טלוויזיה זה לא מדיום תל-אביבי, זה מדיום פופולרי. זה אומר שקיימות צורות חיים גם צפונה מרעננה ודרומה מחולון, שלא מעניינת אותן כל הפרודיה הברנז'אית המתחכמת- ובעיקר המשעממת- הזאת.
אבל בואו לא ניתמם. זה לא ש"יצפאן" היא תוכנית הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים. הרי סביר להניח שנזכה לראות את לריסה טרימבבלוור עושה שופינג להלבשה תחתונה עם אחמדניג'אד בקניון נתניה, לפני שנצליח להבין מה לעזאזל חושבים הכותבים של יצפאן כשהם שולחים אותו ערב ערב עם מונולוג-פתיחה מביך יותר מתמונות העירום של ויקי כנפו.
מצד שני יש ליצפאן יתרון אחד מובהק שאין לאף אחד היום בטלוויזיה. הוא עממי באמת, ולא, זאת לא מילה גסה. המשמעות האמיתית של "עממי" היא: בשביל העם, בשביל הצופים. ליצפאן אשכרה איכפת מהקהל באולפן ומהצופים בבית, ומשם הוא שואב את הכוח של התוכנית, ובעיקר את הרצון לעשות גם סאטירה בועטת פה ושם, ולא רק לחוות אוטו-אורגזמות
וכשנגמרת התוכנית, ויצפאן נותן טלפון לתרומות לילדים חולי סרטן, אני מאמינה לו פי עשר מאשר לכל מופע מצועצע עד כדי בחילה של "יום-טוב", שבעיקר בא להגיד "תראו איזה גדול יש לנו".
אולי יצפאן באמת שחוק, אולי הוא פאסה, אולי הוא לא יכול על "ארץ נהדרת". אבל כשהתפריט הטלוויזיוני שלנו מכיל בעיקר תוכניות אינסטנט מאבקת סלבריטי-להכנה-בחמש-דקות, ותוכניות קצפת אוורירית עם תותים מפלסטיק, ירידת התכנית של יצפאן מהמסך היא מעציבה. יותר מהכל, ירידתה חותמת באופן סופי תקופה טלוויזיונית שאנחנו כנראה נשכח שהייתה קיימת עוד לפני שגיא אריאלי יסיים את ריקוד הרומבה הראשון שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
