מה לא הספקתי לעשות איתו
מורן שריר נפרד מיוסי בנאי, אדם שהצליח להיות גם הכי ישראלי וגם הכי לא, ואחז בתכונה הנדירה של לדעת לספר סיפור
כולנו מכירים את הרוטינה השוחקת הזו. זה מתחיל עם סמס איוב שנושא שמועה ראשונית על מותו של ענק תרבותי. מהר מאוד מתחילים לזרום הספדים של כל החשודים המידיים (רבקה מיכאלי), וקרייני החדשות מתמלאים קלישאות. בשלב מסוים יימצא מי שיקונן על כך ש"לוקחים את הטובים ביותר" ו"איך הם הולכים אחד אחד". עם כל ההערכה (נעמי שמר) וההערצה (אריק לביא), לאלו שהלכו בשנתיים האחרונות, אף אחד מהם לא דירבן אותי לפתוח מסמך וורד ולשפוך הספד. האמת שגם מותו של יוסי בנאי לא. הוא קודם כל שיתק אותי. אני חושש מהמוות של בנאי כל כך הרבה זמן וכשהוא סוף סוף מגיע, אני נתפס לא מוכן. לא ידעתי שהוא חולה וגם לא שמתי לב לדעיכה כלשהי. האיש הזה נראה כבר עשרים שנה פחות או יותר אותו דבר. היה נדמה שהוא לוקה בזיקנה סטטית ושככה הוא עתיד להיראות ולחיות לנצח. והנה זה קרה. פתאום אני עושה ספירת מלאי, מה הספקתי ומה לא הספקתי לעשות איתו? הספקתי לראות ערב יחיד שלו לפני שנתיים. היה תענוג גדול. לא הספקתי – ללהק אותו לסרט שלי, לבקש ממנו לחתן אותי, לראיין אותו, להוציא ממנו התחייבות שהוא נושא הספד בלוויה שלי.
למה יוסי בנאי הוא הישראלי האהוב עלי בכל הזמנים? קודם כל, הוא ככל הנראה המוכשר ביותר בכמה שיותר תחומים. הרבה פעמים כשמכנים אדם "איש אשכולות" הכוונה היא לאיש עם כישורים סבירים בכמה תחומים. אצל בנאי זה לא המצב. הוא באמת הצטיין בכל דבר שעשה. המערכונים שהוא כתב לגשש הם הכי מצחיקים, התפקידים שהוא עשה בתיאטרון ובקולנוע הם מהכובשים ביותר, והשירים שהוא הגיש הם מהמרגשים ביותר. אני בכוונה אומר "הגיש" ולא "שר". כי יוסי בנאי לא היה ממש זמר. הוא היה מספר. כמו שהוא סיפר סיפורים על סוראמללו, כך גם בשירים שלו הוא סיפר על האהבה בת 20 ועל סימון ומואיז הקטן. זו תכונה נפלאה, לדעת לספר סיפור, ויש כל כך מעטים כאלו בארץ. זו תכונה של סקרנים, של ילדים נצחיים, של אנשים שלא מתים בגיל 74 ממחלה קשה.
כשהייתי בן 11 ידעתי בעל פה את מערכון הבנק של הגשש בלי לדעת מי כתב אותו. בבחינת הבגרות בתיאטרון גילמתי את גץ, התפקיד שעשה יוסי בנאי במחזה "הכלה וצייד הפרפרים" של ניסים אלוני. ב-2004 נלחמתי להכניס את בנאי לרשימת "מאה הקולים של
במופע שירי ברסאנס שלו, בנאי נהג לומר לקהל: "אני לא יודע איך אתם, אבל בזמן האחרון אני מחפש איזו שהיא דרך להתנתק, אפילו לזמן מועט, מכל הלחות והפנאטיות המעיקה ששוטפת בזמן האחרון את הארץ. לכן חיפשתי לעצמי איזו דרך, איך להיות פה ולא להיות פה, בו זמנית". ובכן, הוא הצליח. להיות הכי ישראלי והכי לא – באנינות ובעידון ובשארם שלו.
אני פוחד לגמור לכתוב את זה כי אז אחתום רשמית את חייו של בנאי. אני רוצה לכתוב את ההספד הזה לנצח אבל זה כנראה לא רעיון טוב.
רומנטיקן, שאנסיונר, מספר סיפורים, צועני, שיכור לא מיין אבל גם, הומוריסט מבריק, אוהב לאהוב, אוהב נשים, אוהב לחיות, צעיר נצחי, ומת בגיל 74 ממחלה קשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
