רובוטים של סול
אחי רז מסביר למה "קרייזי" של נארלס בארקלי הוא הדבר הכי חשוב שקרה פה מאז "Hey Ya" של אאוטקאסט, וזורק כמה מלים טובות גם על ברוס ספרינגסטין
ביום ראשון האחרון "קרייזי" סגר שבוע שישי ברציפות בראש המצעד הבריטי. פעם דברים כאלה היו קורים יותר, אבל בשנים האחרונות – מאז ששינו את שיטת החישוב או משהו – זה נהיה די נדיר. גם המספרים די מטורפים, באזור הפי 900 מכל העשרות שמשתרכים מאחור ביחד, או משהו כזה. לא שצריך את כל הרשמיאדה בשביל להבין ש"קרייזי" הוא השיר הכי חשוב של השנה. אין מה להגיד, באמת שיר מדהים. נדמה לי שהשיר האחרון שהפגין כאלה מיומנויות פופ חלליות היה "Hey Ya". זה היה לפני משהו כמו שלוש שנים. אחד לפניו היה כנראה "Sing it Back" של
גם אם נעשה הנחה ונגיד שפעם בשנתיים מתפלק למישהו אי-שם בעולם דבר כזה אבסולוטי – שברור שהשלאגריות שלו תתקיים גם בוואקום גמור – נגיע ללא יותר משלושים שירים כאלה בהיסטוריה של הפופ. האמת, תמיד תענוג להיות עדים לדבר שכזה בזמן אמת. ו"קרייזי" חשוב כמובן גם כי מעכשיו יהיו הרבה מאוד שירים שיישמעו כמוהו. ובמקום להגיד שהשירים האלה מזכירים את מובי מתקופת "Play", כולנו נגיד מעכשיו שהם נשמעים כמו נארלס בארקלי (אז חבל שהם בחרו שם כזה מטופש, כי ממש מבאס להגיד אותו בקול רם).
באתר שלהם (מי שלא בעניינים, מדובר במפיק דיינג'ר מאוס - שעשה את התקליט האפור והפיק את האחרון של הגורילאז – וסי-לו – חבר במובי גוד וגם ראפר בפני עצמו) נשפכות הרבה מילים דחקאיות כדי לנסות להסביר את סך ההשפעות שמרכיבות את התקליט הראשון של נארלס בארקלי. בפועל, אפשר היה בכיף להסתפק ברדוקציה של יוסי חרסונסקי (100% ממליץ טבעי), שהגדיר אותם – ואני מצטט – "קצת טריקי, קצת אל גרין וגם אאוטקאסט". אבל הדחקנות הזאת לא מצויה שם במקרה. התקליט הזה, שעל פי כל הסימנים שהשאיר אחריו "קרייזי" אמור היה לשדך בצורה האולטימטיבית בין הסול מהסבנטיז לפופ של 2009 ולהיות שיא הרגש, קצת נופל קורבן לבדחנות מוגזמת ולרובוטיות ההפקתית הזאת שדיינג'ר מאוס סוחב איתו הרבה שנים. מצד אחד, יש פה שירים כמו "Just A Thought" או שיר הנושא שמדגדגים את קרייזי מקרוב מאוד – וזה מדהים. מצד שני, יותר מדי רגעים סתמיים וטריקים שחוטים שהדבר היחד שנזכור מהם הוא שמאחורי הזמר עם הקול של החזן עומד מפיק טיפהל'ה ממולח מדי. וזה חבל.
ברוס ספרינגסטין מספר בליינר נואטס שבגלל שהוא גדל כנער רוקנ'רול, עד 1997 לא כל כך היה לו מושג מי זה פיט סיגר. מה שקרה זה שבאותה שנה הבוס התבקש להקליט שיר של סיגר במסגרת אלבום מחווה מתהווה. בגלל שהוא גדל כנער רציני, הוא לא התעצל, הלך לחנות תקליטים וקנה את כל הפיט סיגרים שהיו באותו רגע במלאי. מאותו רגע הוא הפך למעריץ גדול של מורשת הפולק ריבייבל שסיגר עמד בחזית שלה עוד מימי מלחמת העולם השנייה (בין השאר הוא תיחזק תוכנית טלוויזיה משפיעה באמצע שנות השישים, שאירחה את כל הגדולים בפולק והקאנטרי של אותם שנים).
סיגר כתב לא מעט פרקים מקוריים בספר האמריקנה הגדול ("If I Had A Hammer" ו"Turn, Turn, Turn" למשל), אבל לא פחות חשובה היא התרומה שלו בשימור המנוני פולקלור מכוננים שהולכים עד מאות שנים אחורה. לתקליט המחווה הנוכחי שלו, שהוקלט בשלושה סשנים סוערים, ספרינגסטין בחר בדרך דומה, והקליט בעיקר שירים שסיגר היה מזוהה איתם ולאו דווקא היה מעורב בכתיבתם. חלק מהקטעים מתוארכים למאה ה-19 ואחרים לתחילת המאה העשרים; "Froggie Went A Courtin'" שסוגר את האלבום, נכתב בסקוטלנד מתישהו באמצע המאה ה-16. ולמרות שהוא גדל בניו ג'רזי, הבוס נותן פה בעזרת קולקטיב נגנים די מדהים הופעה שלא אמורה לבייש אף טהרן של אותנטיות משומרת. להשתכנעות מהירה מומלץ לדלג לטייק שלו על המנון הניגרז הוותיק "O Mary Don't You Weep". אשכרה אפשר לשמוע שם לרגע הפנינג גוספל מהעננים.
זה לקח כמה חודשים יפים, אבל האחרון של גירלז אלאוד הגיע גם הנה. זאת בשורה משמחת, בתכלס, כי התקליט הזה היה מבחינתי אחד הטובים לסוגו בשנה שעברה. אין כאן שום בשורת פופ חדשה או משהו שקרוב לזה. סתם, שירים טובים מאוד, מרופדים בהפקות אלגנטיות ורפויות שלא מחפשות את החיבורים כל הזמן. תקשיבו ל"Watch Me Go", שמתמצת יופי את האג'נדה הנינוחה. בקיצור, כל מה שהתרגלנו לקבל מהצוות של Xנומניה, שגם הפעם – כמו בתקליט הקודם של גירלז אלאוד – מקבל את כל הקרדיט על ההפקה והכתיבה (חוץ מהקאבר ל"See The Day", שאגב, ממש לא עושה בושות). בהתחשב בזה שהשוגהבייבס טיפה מאבדות את הצפון בימים אלה (קאבר גרוע לארקטיק מאנקיז, הקלטה מחדש של כל האלבום האחרון עם החברה החדשה), חשוב לדעת שעדיין יש על מי לסמוך בגיזרת הצ'יק פופ הבריטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
