קטעים איתנו
"גריל" היתה מצחיקה יותר אם לא היתה עולה בתקופה של אינפלציה בתוכניות דחקניות פנים-ברנז'איות. והסרט על שאראס היה פשוט לא מעניין
אלא מה? מרוב עקיצות וקריצות והפוך על הפוך ("מועדון הצחוק", "משחק מכור", "השיר שלנו"). מרוב דאחקות הדדיות בין אותם חמישה פרצופם קבועים, שהן בעצם טפיחה עצמית אחת גדולה על השכם. מרוב כל אלו, "גריל" הגיעה אלינו אחרי שאיבדה לחלוטין את אלמנט ההפתעה והיכולת לרגש.
בימים אחרים יכלה להיחשב אולי כמשב רוח רענן. בימים אלה היא סתם עוד ענן אבק בתוך אובך נרקיסיסטי, פנים ברנז'אי, שמסרב פשוט להיעלם מאזורנו.
לא יודע מה אתכם, אני באופן אישי התחלתי קצת להתעייף. נדמה לי שבפעם הבאה שאשמע מישהו עוקץ את ליאור שליין ומפיל אותו לריצפה מצחוק, בבדיחה ששליין כתב בעצמו, כבר אתעצבן ממש. דומני שאפשר לעבור לטרנד הבא.
ולפעמים החנופה נמשכת. עמוק אל תוך הלילה. לשאראס מיודענו לא היה אתמול את חיים יבין או מני פאר שידברו בזכותו, רק את דני ענבר (בימים טובים וראויים יותר איש ערוץ הספורט) .לא צריך יותר מזה, ענבר בהחלט הסתדר לבד.
הוא ליווה את הפנומן הליטאי מספר חודשים בשיאה של העונה הקודמת. משחקים, אימונים, ראיונות לתקשורת, צעידה בפארק. ניסה לבנות דיוקן. למה שאראס? למה סרט? כי הוא תותח? כי צריך להרים את הסרט השנתי על מכבי? אולי כי מישהו הזמין? גם לענבר כנראה אין תשובות של ממש.
"בשביל להבין את שאראס צריך להבין את מכבי, אי אפשר להפריד בין שני הסיפורים", הוא מצהיר בפתיחה, שזה בשפה פשוטה יותר: אין לי ממש חומר לסרט שלם אז אני אטריד עוד כמה שחקנים. אולי אפילו אביא אותה בסיפור אנושי מרגש על אוהדת שרופה, כמקובל בז'אנר. נראה, אולי יצא מהתמהיל הזה משהו.
אז יצא משהו. וענבר
טוב עשה, כשהוסיף בסיום עוד כמה שניות מהקרנת הבכורה של הסרט בהיכל נוקיה, מול אלפי צהובים נרגשים. בכך החזיר אותו למקומו הטבעי והנכון – ערב סגור לחברי מועדון. עוד חלטורה, אחת מיני רבות, שעיתונאים ובדרנים עושים בשירותיהם של תאגידים עתירי כוח וממון. אם לרבקל'ה מותר לחלטר, כמו שלמדנו ב"גריל", גם הוא יכול. צודק. ביינתים, התופעה הייחודית והמרתקת שנקראת מכבי ת"א, תחכה עוד שנה לפחות לסרט תיעודי אמיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
