אנחנו פה והם שם
"מלחמות השכול" ששודר אמש ביס דוקו הציע דיון אולפני מדי בסוגיה אקוטית. סרטיהן של אורנה בן דור ונילי טל הצליחו לתת ביטוי מצמרר למושג "משפחת השכול"
מעניין לעשות את ההשוואה: התהליך המואץ שעובר על הכיסוי הטלוויזיוני של יום השואה, של פתיחת הספקטרום למקומות אינטלקטואלים והניסיון לגעת גם בדילמות ובמקומות הרגישים (החיילים היהודים בצבא הנאצי), כל זה עדיין מחוץ לתחום כשמדובר בחללי צה"ל. לפחות ביום הזיכרון עצמו. הטלוויזיה, מהערוצים המסחריים ועד יס והוט, מוותרת מראש על ניסיון לשאול שאלות על הקשר בין שכול לפוליטיקה, בין המוות למדיניות, או להקשר חברתי.
דווקא ייצוג השואה, סיפור חתום וגמור המכונס בתוך תקופת זמן קצרה ורחוקה, הולך ומתפתח, בעוד שלמרות שהסיפור המזרח תיכוני ממשיך לדמם על בסיס יומי, הייצוג הטלוויזיוני שלו קופא על שמריו. כול כולו אמפתיה ומתן כבוד. יש בזה משהו מוחמץ. מצד שני, צריך להודות, יש בזה גם משהו יפה והומני.
ובכל זאת, סרט אחד חריג היה אתמול. "מלחמות השכול". יס דוקו, אלא מה. הנה דילמה: מצד אחד חללי צה"ל, מצד שני קורבנות טרור. האם ההפרדה ביניהם "קטנונית", "יוצרת מחנאות של שכול", או שמא מתן כבוד מתבקש לאלה שהתנדבו ונשלחו להילחם? נורית קידר, הבמאית, מנסה להבהיר שלא מדובר פה רק במאבק צר של אינטרסים מנוגדים אלא בעימות על דמותו של האתוס הציוני. האם הוא יכול להכיל בתוכו גם קורבנות אקראיים או שמא מוטב שימשיך ויהיה סיפור בלעדי של גבורה והקרבה?
קידר לא מסתפקת בהעלאת הדיון. היא רוצה להוביל אותנו למקום מסוים. זמן המסך שהיא נותנת למשפחות נפגעי הטרור גדול יותר. היא גם מאפשרת להם
משכנע? אולי. אלא שאחרי צפייה בת 40 דקות, מעט ארוכות מדי, לא השתכנעתי שהייתה פה באמת הצדקה לסרט. מה נשמע עוד ברמת קריאה ראשונית של התקציר כמו דיון אולפן טלויזיוני, מתברר בסוף בדיוק כאחד כזה. גם אם עוטפים אותו באסתטיקה אמנותית מלוטשת (צילומי רחוב, קניונים ושדות שעוברים עריכה קליפית). דיון חשוב, מעניין, אבל בסופו של דבר הוא לא יותר מפופוליטיקה מעודנת ומכובדת.
בכל מקרה, אם לשפוט על פי מכלול השידורים בערוצים השונים, העמדה של קידר הולכת ותופסת נפח בדרך לחיקו החם של הקונצנזוס. מרבית ליל אמש הוקדש אומנם לחללי צה"ל, אבל שני הסרטים הבולטים ביותר נתנו במה מרכזית לנפגעי הטרור. "אחד אלמנה, פעמיים שכול" (אורנה בן דור, ערוץ 2, שידור חוזר), ו"שורה וחצי" (נילי טל, ערוץ 10). שניהם הציגו עולם סגור של ניחום וחיבוק הדדי, שבו סיבת המוות מאבדת משמעות. עולם שבו הגבורה והמסירות של המתים, נדחקים הצידה לטובת האמפתיה למי שממשיכים לחיות. אם היה בכל זאת חידוש באופי שידורי הטלוויזיה אמש, הוא כנראה מונח כאן.
שני הסרטים, כאילו בתיאום בין ערוצי, נתנו גם ביטוי פיזי, מוחשי ומצמרר, למטאפורה השחוקה "משפחת השכול". בסרט של בן דור, אלמנות פיגוע התגבשו למשפחה אלטרנטיבית. בסרטה של טל, קבוצה אחרת של אלמנות הפכה את בית הקברות בחולון למקום מפגש. מועדון הלבבות השבורים.
הנה עוד פרדוקס שהתחדד אמש בזכות שני הסרטים הרגישים והמרגשים הללו: יום הזיכרון הוא היום בו כולנו מתחברים לאבל של המשפחות השכולות, רק בשביל להבין עד כמה הם מנותקים מאיתנו. אנחנו פה והם שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
