המכולת של סנדרסון
דני סנדרסון חוזר אל הרגעים הקטנים והמכריעים בחייו: פגישה רומנטית בעקבות הג'וק של קפקא, ג'ימי הנדריקס בלהקה הצבאית, אובססיה למברגים והאופנוע הראשון
הוריי עלו מארצות הברית, נטשו יבשה של חלב ודבש למען ארץ של לבן וביצים בתלושים. אני נולדתי בכפר בלום, ובגיל שנה כבר עזבנו לחיפה. אבל היתה לנו בקיבוץ משפחה וביקרנו שם לעתים תכופות. אני זוכר ימי שישי של ריקודי עם אחרי האוכל, כשהיו מפנים את השולחנות, וצעירי המשק היו רוקדים בינם לבין עצמם. היו שם כל הבחורות היפות עם החצאיות המתנפנפות, והבחורים החסונים בעלי הבלורית
בגיל עשר אבא שלי נשלח להיות נציג אל על בניו יורק. באתי מהצופים, ממכנסי חאקי קצרים עם כיסים בולטים מהגרעינים וסנדלים תנ"כיים, ומצאתי את עצמי מדדה ברחוב ,48 בין חנויות כלי המוזיקה והבניינים האינסופיים בגובהם. ניו יורק מדגישה את קוטנך. חטפתי הלם תרבותי. בבית שבו גדלתי אבא שלי שר, הוא היה חזן חובב ששר תפילות במקלחת; אמא שלי שרה, בעיקר שירים של קול פורטר וגרשווין; ודוד שלי ניגן בגיטרה ושר שירי עם. לא היתה שנייה שמישהו לא שר משהו בבית. והרדיו היה תמיד פתוח על מצעד הפזמונים, בצל ירוק, הדודאים, רן ונעמה, מרים אביגל. שנות ה50- המאוחרות. אני ניגנתי גיטרה באופן חביב וקל. פריטה מנומסת של כמה אקורדים. בניו יורק בשנות ה60- המוקדמות המוזיקה המציאה את עצמה מחדש, עם המתקפה האמריקנית והמתקפה הבריטית, ואני הייתי באמצע הקלחת הזאת. בשנת 1964 נסענו לריו דה ז'נרו, וכשההורים שלי פקדו את אתרי התיירות, אני הלכתי לראות איזה סרט של להקה חדשה, שרק התחילה לעשות לעצמה שם. זה היה "לילה של יום מפרך." חזרתי לאולם הקולנוע תשע פעמים בשישה ימים. הסרט הזה, בשחור לבן, היה הדבר הכי צבעוני שראיתי בחיי. אני לא זוכר כלום מנופי ברזיל, אבל אני יודע להגיד שחיי השתנו מאותו רגע. זמן מה אחר כך הלכתי לראות את ג'ימי הנדריקס בפעם הראשונה בהאנטר קולג.' האיש ניגן כמו שלא ראיתי מישהו שורף מיתרים, ובסוף גם ממש העלה באש את הגיטרה שלו. זה היה בשבוע שאני קניתי בכסף האחרון שלי גיטרה חשמלית ב240- דולר.
החיים באמריקה היו הפלגה מטורפת מהמזח הישראלי. אבל מאוד רציתי לחזור. חזרתי מגעגוע, הייתי נורא אידאליסט, מאוד ציוני באותם ימים, גדלתי בבית כזה. כל שנותיי בארצות הברית הייתי מתעדכן על ידי שמיעת תקליטים של הגששים והתרנגולים, עקבתי אחרי כל מה שקורה בארץ. היה ברור לי שאני חוזר ומתגייס, והחלום שלי היה להיות בלהקת הנח"ל, מעצם הערצתי לבצל ירוק ולשירים כמו "חולשה של בת" שמממממדברת קצת לאט, ו"ונצואלה." נבחנתי ללהקה בנגינה בגיטרה חשמלית, עם קטע של הנדריקס, והם היו בכזה הלם שכשהם יצאו ממנו, הם לא שמו לב שאני כבר הייתי בלהקה.
בנסיעות האינסופיות לסיני במושב האחורי של האוטובוס של להקת הנח"ל, הייתי מביט מהחלון, ושואל את עצמי מה נעשה עם כל העודף חול הזה? היה לי ברור שזה הולך להיגמר בבכי. התנ"ך שלי באותם ימים ולאורך אותם כבישים, היה "מלכוד "22 של ג'וזף הלר, שקראתי באותו מושב אחורי של האוטובוס, ותמיד זכרתי את הזקן בבית הזונות האיטלקי שאומר ליוסריאן שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות במלחמה זה להפסיד. ראה יפן, איטליה, גרמניה, זה עשה להם רק טוב. כמובן שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד, אבל כמנצחים חשבתי כבר אז שהיינו חייבים להציע - מתוך כוח - ראייה פוליטית בעלת חזון שהיתה יכולה לפתור את הפלונטרים הקשים שאנחנו נמצאים בהם היום. אבל למי מהמנהיגים היה אז חזון? בואי נגיד שכששרנו בלהקה את "שארם א-שייח חזרנו אלייך שנית," אני לא הצטרפתי בפזמון החוזר.
היו כמה סופרים שהשפיעו חזק על ההתפתחות והכתיבה שלי. ביניהם קפקא שגיליתי בגיל .16 במשך השנים הייתי חוזר אליו. אהבתי את המבט האפל שלו על החיים, את ההומור השחור, ומצאתי בו מקור להשראה. "אנשי הארון," אותם חבר'ה שחיכו בארון ולא יצאו עד שאמרו להם לצאת, נכתב בהשפעתו של פרנץ היקר. אולי בגלל ציניות הנעורים שבה הייתי שרוי, וגם בתקופות מאוחרות יותר, האירוניה הדקיקה שבצבצה מהכתיבה שלו והדכדוך עשו לי טוב על הנשמה. כך שאפשר לומר שקפקא אחראי במידה רבה לסגנון שפיתחתי. אבל צריך להגיד שקפקא הוא האחראי הבלעדי לחיבור הראשוני שלי עם אשתי נעמי. על מדשאות בית ברמת השרון, באמצע מסיבה אל תוך הלילה, בעודי עומד מעל דלפק הקבבים, יציב יחסית בהתחשב בכמויות הבירה שרוקנתי לתוכי, נחת איזה ג'וק קיצי על הדוכן. אמרתי לזאת שנשענה שם לידי על הדלפק: "גרגור סמסה בוקר אחד קם ולתדהמתו גילה שהוא"... והיא השלימה: "חרק ענק." זאת היתה נעמי, והיא שהיתה לאשתי ואם ילדיי. נעמי, החברה הכי טובה שלי, ולא פחות אם לא יותר מהסופרים וענקי התרבות האחרים, מקור השראה בלתי נדלה בשבילי במשך השנים.
בית חולים סורוקה, באר שבע, מלחמת יום כיפור. להקת כוורת במסגרת שירות המילואים נקראה להופיע בפני חייל עיוור ששכב במיטתו כשמשפחתו מסביבו. עמדנו שם עם גיטרות אקוסטיות ושרנו את "ילד מזדקן" ואת "המגפיים של ברוך." זה היה קשה ביותר. לראות את האמא מחזיקה את יד בנה, שעיניו מכוסות בתחבושות וחיוך דק נסוך על שפתיו בעודנו שרים. זה היה בשבילי רגע של התגלות. הסמיכות האיומה הזאת של שרים ובוכים, שהיא מהות קיומנו, תמונת המדינה שבה אנחנו חיים. הבנתי שאנחנו עם החי וצוחק על חרבו.
כשאדם, הבן הבכור שלי, נולד, הבכי הראשון שנשמע היה שלי, לא שלו. מרוב אושר כמובן. זה סימן בשבילי את הפרידה הסופית מהרווקות. אפילו כשאתה נשוי, אתה מנהל אורח חיים חופשי, ברווקות זוגית. אנחנו יחד יוצאים ובאים, אדונים לזמננו ונטולי אחריות. פה נפתח דף חדש, שהסתבר עם זמן להיות ההרפתקה הכי מרתקת, מתגמלת ומרגשת של חיי. גידול שני ילדיי. ראיתי בהם אוצר שניתן לי במתנה ועשיתי החלטה די מוקדמת לא לפספס את הילדות של הילדים שלי, ולא מתוך הקרבה אלא מתוך רצון ליהנות, מטעמים אגואיסטיים לגמרי. רציתי להיות שם איתם. תוך כדי לימוד ילדיי, למדתי מהם לא פחות.
להקת דודה ותוכנית הטלוויזיה שהגשתי היו שני כישלונות בולטים. מצא את המשותף. באחד הקהל לא נדלק ובשני הוא לא הדליק. אבל הכישלון הוא חוויה חשובה. יצאתי ממנה חכם יותר וחזק יותר. הכישלונות מחזקים אותך מעצם זה שאתה לומד לאן לא ללכת, ואתה הולך יותר זקוף בכיוון הנכון. רציתי לעשות תוכנית טלוויזיה, אבל זה העניין עם חלומות. צריך להיזהר איתם. מסתבר שלא תמיד כדאי להגשים את כל החלומות. הקומיקאי סטיבן רייט אמר פעם: אי אפשר שיהיה לך הכל. איפה תשים את זה? אני שמתי את עצמי בתוכנית הטלוויזיה במקום של מראיין, כאשר כל חיי רואיינתי. אז באמת הצד הקומי היה עשוי לתלפיות, חד ושנון, וכל מה שהיה קשור באירוח לא עלה יפה. התה היה קר והעוגה נפלה. אולי לא נעים, אבל לפחות הרגזתי קצת את הדה בושס.
שואו ביזנס, העסק של להראות, הוא מקצוע כל כך אגואיסטי, סובב סביב עצמך, ולי היה בכל זאת רקע סוציאליסטי, כבן קיבוץ ואיש להקות שהאמין בטובת הקבוצה. על כן חיפשתי הזדמנות לצאת מהמטר מרובע של עצמי, לכתוב לאחרים. מזה יצא התקליט "תולדות המים - דני סנדרסון - שירים לאחרים." המהלך הזה מחייב אותך לכתוב אחרת, כי כשאתה כותב לעצמך אתה כותב לפי מידותיך ומגבלותיך, וכאן תפרתי חליפות למידותיהם של אחרים, כולם שונים ממני, במטרה לנצל את היכולות המיוחדות שלהם. בתהליך העבודה נכנסתי לבתים של אמנים שאת חלקם הכרתי מפוסטר או בפגישה אקראית בחדר הלבשה אחורי. כדי לכתוב להם הייתי צריך להכיר אותם. אנשים נמצאים בפרטים והפרטים שלהם נמצאים בבתים שלהם, ואני חסיד של פרטים. אותי מעניינים תמיד הפרטים. זה אגב גנטי מסתבר. נסעתי פעם עם הבן שלי כשהיה בן ארבע לחיפה ברכבת. הנוף מהחלון היה מרהיב. פרדסים, עצים, פרות במרעה, ואותו כל מה שעניין זה הבורג של התפס בחלון. חייכתי, כי גם אני כזה. אני אוהב ללכת למקומות כמו אייס והום סנטר, זה כמו הליכה במוזיאון, ואני נטרף ממברג חדש שיוצא, או מעיצוב של דיבל. אני יכול להסתכל עליו שעה. אלוהים נמצא בפרטים, חבל שבדברים הגדולים הוא קצת איננו. הפרטים הקטנים בחייהם של האנשים שעבדתי איתם על התקליט, כמו ספל הקפה, השולחן, הספרים שפזורים בחדר, אוסף הדיסקים שלהם, זה העולם שבתוכו הם חיים ויוצרים, ושהגילוי שלו גילה לי אותם. כל המסע הזה היה התנסות שבה יצאתי מעצמי, וזה היה שינוי מרענן, אם יורשה לי להוסיף.
אחרי שנים כלפלף מצוי, זה שכתב בהתנשאות מזלזלת על המאצ'ואיסטים שרוכבים על אופנוע, בעלי הפוזה השזופה, המשומרת, עם שיער המבצבץ ממיפתח החולצה, קופסת סיגריות בתוך השרוול המקופל על הזרוע השרירית, והרבה פעמים בחורה מהממת שיושבת אצלם מאחור עם לבוש קיצי מינימלי ושערה מתנופף ברוח - קניתי אופנוע. אנשים בהלם כשהם רואים אותי על האופנוע, כי בעצם תמיד הייתי יורם. זאת הסתירה האינסופית שאני חי בה. אני זרוק בראשי אבל בורגני בחיי, נמנע מחיידקים אבל שותה מכוסות של אחרים, מנגן פול ווליום וחולה על שקט. יש בי דואליות פתולוגית. אני פרדוקס מהלך.
"המיטב של דני סנדרסון" (אן-אם-סי) אלבום אוסף כפול, יצא באחרונה לחנויות
נא להמתין לטעינת התגובות
