שירים של טאהא מוחמד עלי
ב-1948 נחרב כפר הולדתו, ספוריה. ב-1983 הוא פירסם ספר שירה ראשון. השנה ראה אור בעברית בהוצאת אנדלוס קובץ משיריו בתרגום של אנטון שמאס
יֶלֶד הָיִיתִי
כְּשֶׁנָּפַלְתִּי לְתוֹךְ שׁוּחַת בְּנִיָּה
וְנִשְׁאַרְתִּי בַּחַיִּים.
וּבִבְרֵכַת הַהַשְׁקָיָה בַּכְּפָר
טָבַעְתִּי בִּהְיוֹתִי נַעַר
וְנִשְׁאַרְתִּי בַּחַיִּים.
וְהֶרְגֵּל הוּא לִי
עַכְשָׁו,
שֶׁלֹּא תֵּדַע,
לְהִתְעַמֵּת עִם גְּדוּד מַטְמִינֵי הַמּוֹקְשִׁים
לְאֹרֶךְ הַגְּבוּל,
וְלָתֵת לְזִמְרָתִי וְלִימֵי נְעוּרַי
לְהִתְפַּזֵּר לְכָל עֵבֶר –
פֶּרַח פֹּה
יְלָלָה שָׁם.
וּלְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים.
שָׁחֲטוּ אוֹתִי
עַל הַמִּפְתָּן
כְּכִבְשַׂת חַג הַקָּרְבָּן
"טְרוֹמְבּוֹזָה בְּעוֹרְקֵי הַנֵּפְט"…
"בִּסְמִאלְלָה"…
שָׁחַט אוֹתִי הַשּׁוֹחֵט
מֵאֹזֶן לְאֹזֶן
אַלְפֵי פְּעָמִים.
וּבְכָל פַּעַם
הָיָה דָּמִי מִתְנַדְנֵד
כְּרֶגֶל הַתָּלוּי
וְאַחַר-כָּךְ
גָּדוֹל וְאָדֹם
כְּמוֹ שֶׁלֶט יַמִּי
הַמְּכַוֵּן אֳנִיּוֹת
וּמְסַמֵּן מִקּוּם אַרְמוֹנוֹת וְשַׁגְרִירֻיּוֹת.
וּמָחָר,
מָחָר, שֶׁלֹּא תֵּדַע,
אֵין שִׂיחַת טֶלֶפוֹן שֶׁתִּתְקַבֵּל
בְּאַרְמוֹן כָּלְשֶׁהוּ אוֹ בְּבֵית-בֹּשֶׁת
אוֹ בְּאֵיזוֹ נְסִיכוּת כָּלְשֶׁהִי מִנְּסִיכֻיּוֹת הַמִּפְרָץ
שֶׁלֹּא תַּצִּיעַ מִרְשָׁם חָדָשׁ
לְהַשְׁמָדָתִי.
אֲבָל,
כְּפִי שֶׁפֶּרַח הַגֶּרַנְיוּם מְסַפֵּר
וּכְפִי שֶׁהַגְּבוּלוֹת מְצַפִּים,
אֲנִי לֹא אָמוּת
אֲנִי לֹא אָמוּת –
כְּמוֹ רְסִיס פְּלָדָה
בְּגֹדֶל סַכִּין קְפִיצִית
נָעוּץ בַּצַּוָּאר
כָּךְ אֲנִי נִשְׁאָר – כֶּתֶם דָּם
בְּגֹדֶל עָנָן
עַל חֻלְצַת הָעוֹלָם.
23 בספטמבר, 1973
– אַתָּה זוֹכֵר, אַבּוּ מוּחַמַד,
אַתָּה זוֹכֵר כְּשֶׁסַבְּחָה
הַפָּרָה שֶׁל שְׁכֵנֵנוּ אַבּוּ הַאשֶׁם
אָכְלָה אֶת הַחֶבֶל?
אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ
הִיא גָּסְסָה
וְשָׁחֲטוּ אוֹתָהּ?
לְאוֹר הָעֲשָׁשִׁיּוֹת
פָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָהּ
וּבַגַּרְזִנִּים, חֲבָטוֹת חֲבָטוֹת,
בִּתְּרוּ אוֹתָהּ
אֵם-הַאשֶׁם
הִתְחִילָה לְקוֹנֵן
כְּשֶׁהַסַּכִּינִים
עָטוּ עַל סַבְּחָה,
וּבְנוֹתֶיהָ הִתְיַפְּחוּ.
כֻּלָּם הִתְעַצְּבוּ
כֻּלָּם עָזְרוּ
כֻּלָּם אָמְרוּ:
"חוֹלְקִים אָסוֹן, הָאָסוֹן נִסְבָּל".
כָּל אַנְשֵׁי הַשְּׁכוּנָה עַד אֶחָד
הִטּוּ כָּתֵף
וְקָנוּ אֶת בְּשַׂר סַבְּחָה!
אַתָּה זוֹכֵר...
אוֹ שֶׁנִּרְדַּמְתָּ כְּבָר?
– לֹא, לֹא... אֲנִי עֲדַיִן עֵר,
וּבֶטַח שֶׁאֲנִי זוֹכֵר...
וַאֲנִי עוֹד זוֹכֵר
שֶׁאִישׁ לֹא טָעַם וְלוּ קַמְצוּץ
אֶחָד מִבְּשָׂרָהּ.
נִצְלָה הַבָּשָׂר
בֻּשַּׁל וְטֻגַּן
וַאֲחָדִים כְּתָשׁוּהוּ לְקוּבֶּה
אַךְ אִישׁ לֹא טָעַם מִמֶּנּוּ!
אֲנָשִׁים דִּמּוּ שֶׁפָּרְסוּ פְּרוּסוֹת
מִגּוּפָתוֹ שֶׁל נִרְצָח,
כְּאִלּוּ הַבָּשָׂר שֶׁבֻּשַּׁל
הוּא בָּשָׂר מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אַבּוּ הַאשֶׁם
וּבְשַׂר בְּנֵי בֵּיתוֹ.
סָלְדָה הַנֶּפֶשׁ
וְזָרְקוּ אוֹתוֹ.
יָמִים רַבִּים עָבְרוּ
עַל הַכְּפָר בְּמַחֲנָק
שֶׁל אֵבֶל אִלֵּם וְרָעוּל
כְּקוֹלוֹ שֶׁל אַבּוּ הַאשֶׁם, מְחֻסְפָּס
וְיָרֹק
כְּעֵינֶיהָ הַיְּרֻקּוֹת שֶׁל סַבְּחָה.
– אַתָּה רוֹאֶה, אַבּוּ מוּחַמַד,
טוֹב הָיָה בַּכְּפָר שֶׁלָּנוּ.
נָכוֹן, הָיוּ זְמַנִּים שֶׁל לַעֲנָה
אֲבָל טְעִימָה הָיְתָה הַמְּרִירוּת שֶׁלָּהּ
כְּמוֹ מְרִירוּת הָעֹלֶשׁ
וְאוּלַי טְעִימָה מִמֶּנָּה...
אַתָּה רוֹאֶה
כַּמָּה טוֹב הָיָה בַּכְּפָר!
– "טוֹב"?
מָה!
"טוֹב" הוּא אוֹמֵר לִי...
יוֹדֵעַ מָה?
בְּסִפְרוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הַיָּקָר נִשְׁבַּעְתִּי
אֲנִי מוּכָן... לֹא, מוּטָב הָיָה,
וַאֲנִי אוֹמֵר זֹאת מִכָּל הַלֵּב –
הַלְוַאי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם הָיִיתִי בּוֹלֵעַ חֶבֶל
אָרֹךְ יוֹתֵר מִן הַחֶבֶל שֶׁל סַבְּחָה
אִלּוּ רַק
נִשְׁאַרְנוּ בַּכְּפָר!
(15 במרס, 1988)
אֶל חוֹבְבֵי הַצַּיִד
וְהַמְּשַׁחֲרִים לַטֶּרֶף –
בְּבַקָּשָׁה, אַל נָא תְּכַוְּנוּ אֶת רוֹבֵיכֶם
אֶל שִׂמְחָתִי.
הִיא לֹא שָׁוָה אֶת מְחִיר הַכַּדּוּר
(שֶׁיְּבֻזְבַּז לְכִוּוּנָהּ)
הֵן אֲשֶׁר נִרְאֶה לָכֶם
חִנָּנִי וְקַל תְּנוּעָה
כִּצְבִיָּה,
וְנָס לְכָל עֵבֶר
כְּחָגְלָה –
הוּא לֹא שִׂמְחָה.
הַאֲמִינוּ לִי –
לְשִׂמְחָתִי
אֵין שׁוּם קֶשֶׁר לַשִּׂמְחָה.
(12 בספטמבר, 1988)
הַשִּׁנּוּיִים שֶׁחָלוּ בְּמַצָּבִי
הַגּוּפָנִי
לְאַחַר שֶׁדָּרְכָה כַּף רַגְלִי
עַל מִפְתַּן הַשִּׁשִּׁים
שֶׁל שְׁנוֹתַי
הָיוּ סְפוּרִים וּפְשׁוּטִים.
סְתָם כַּמָּה שִׁנּוּיִים, לֹא יוֹתֵר:
לַחַץ דָּם מָתוֹק עַד כְּדֵי סֻכֶּרֶת,
דַּלֶּקֶת שֶׁלֹּא מַפְסִיקָה לְהַדְלִיק אֶת הַמִּפְרָקִים.
הַפְרָעוֹת כְרוֹנִיּוֹת
בַּהַפְרָשָׁה שֶׁל יְחִידַת-עִלִּית
מִקֶּרֶב הַבַּלּוּטוֹת הָעִקָּרִיּוֹת.
בְּפֶה מָלֵא אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר
שֶׁשְּׁמִיעָתִי כָּבְדָה
וְהִשְׁתַּבְּשָׁה רְאִיָּתִי בְּאֹפֶן יְסוֹדִי
דֶּרֶךְ מִשְׁקָפַיִם עֲבֵי-עֲדָשׁוֹת.
תְּלוּת מֻחְלֶטֶת בְּמַקֵּל הַהֲלִיכָה
אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי סְתָם מִשְׁתַּעֵל.
נְדוּדֵי-שֵׁנָה שֶׁנָּדְדוּ אֵלַי מֵאֶרֶץ הָאַמְגּוּשִׁים,
וּמְנַדְנְדִים בְּלִי הֶפְסֵק בְּלַיְלָה שָׁחֹר כְּזֶפֶת
אָרֹךְ יוֹתֵר מִשְּׂעָרָן שֶׁל שִׁשִּׁים שֵׁדוֹת רָעוֹת.
סְתָם כַּמָּה שִׁנּוּיִים, כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים.
אָה, שָׁכַחְתִּי: וְגַם תְּשִׁישׁוּת שֶׁלֹּא תָּמוּשׁ
מִן הַשְּׁרִיר הַמֻּפְקָד עַל הַשִּׂמְחָה בְּלִבִּי.
כְּמוֹ-כֵן, כְּדַאי לָשִׂים לֵב לְתוֹפָעָה מְעַנְיֶנֶת,
כְּגוֹן הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁעָשִׂיתִי לְעֵיל בַּבִּטּוּי
"בְּפֶה מָלֵא",
וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר
"בְּפֶה רֵיק מִשִּׁנַּיִם".
(1 במאי, 2004)
"טאהא מוחמד עלי - שירים", מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס, 224 עמ'








נא להמתין לטעינת התגובות




