שוב ג'יימס גנדולפיני בוגד באשתו
"רומנטיקה וסיגריות" הוא טוויסט על מחזמר, גדוש בזיופים משמחים והופעות אורח ממזריות
ניק מרדר (גי'ימס גנדולפיני, שטורטורו חיכה לו שנתיים עד שיסיים את התחייבויותיו בתור טוני ב"סופרנוס") הוא פועל קשה יום ונואף, באופן שמזכיר באופן חשוד את טוני סופרנו בעצמו. יום אחד, אשתו קיטי (סוזן סרנדון) מגלה מכתב אהבה זימתי אותו שלח למאהבת הצעירה שלו, טולה (קייט וינסלט). מכאן ואילך אנחנו מלווים את ניק והדילמה הנוראה במסגרתה הוא נקרע בין המאהבת הצעירה לאשתו הפחות צעירה, בין יצריו לבין הבית החם ממנו הוגלה לאחר הגילוי. הגבר הוא לעולם הנואף, שלא מסוגל להתגבר לחולשתו לנשים, הנאלץ לבחור בין הזונה לרעיה. בין זו שמנסה לפתות אותו לבין זו שצריכה לסלוח לו. ונשאלת השאלה, למה זה תמיד הגבר שבוגד, ולמה זו תמיד האישה שצריכה לסלוח?
אה, ויש גם שירים. קוראיי הותיקים כבר יודעים שאינני אוהב ששרים לי בסרטים, אבל דווקא בסרט הזה לא סבלתי כל כך. השירים עצמם הם לא השירים הדביקים והמעצבנים שאנו רגילים אליהם ממחזות זמר סטייל ברוודווי, אלא שירים של זמרים מוכרים כמו טום ג'ונס וג'ניס ג'ופלין. ההבדל הוא שכאן הגיבורים מתחילים לשיר בקולם באופן ספונטני, בדרך כלל בזיוף קל (בעניין הזה גנדולפיני מתעלה על כולם) ואז המוזיקה נכנסת ברקע, השהגיבור ממשיך לשיר/לזייף בקולו על רקע קולו של הזמר המקורי, וקולותיהם משתלבים יחדיו בדואט. אך גם לי יש הגבולות שלי - לקראת הסוף
"רומנטיקה וסיגריות" הוא סרט קאמרי המתבסס על משחק משובח ועל צוות השחקנים המוכשר שלו, הכולל כמה הופעות של שחקני אורח העושות את כל ההבדל. בין שלל הופעות האורח ישנו סטיב בושמי, עוד שחקן קבוע של האחים, מצחיק בטירוף בתור חברו של ניק, השותף לדילמות שלו ולאובססיה שלו לגבי נשים. ישנו גם כריסטופר ווקן, שעשה קריירה מהופעות אורח קטנות ומזוקקות, ומביא איתו את מבטו הפסיכוטי ודיבורו האיטי המוכר. הופעתו כאן אקצנטרית כתמיד, וכל דקה על המסך מענגת.
בחגיגת המשחק המלהיבה הזו, נראה שלטורטורו סתם התחשק להזמין כמה חברים מוכשרים לעשות חיים בסרט שלו, לקחת את הדמויות המופרעות שכתב להם, ולהשתולל איתן כמו שאינם יכולים בסרטים אחרים, וגם לזייף בשני קולות. מגדילה לעשות קייט וינסלט שבהופעה כובשת כמאהבת הפתיינית עושה דמות של פרחה בעלת מבטא קוקני, אחוזת תשוקה ויצרית עד מאוד. נראה שוינסלט, שהעלתה בשר באופן מפתיע, דבר שדווקא הופך אותה ליותר חושנית וסקסית, נהנית לגלם דמות כל כך שונה מדמויות הדובשניות בסגנון "טיטאניק" שגילמה עד כה.
המבנה החופשי של הסרט, שהוא כמעט נטול עלילה ומתפקד יותר כהצגת דין ודברים בין גבר ואישה פלוס שירים, הוא בעוכריו של הסרט לקראת סופו, והוא מתחיל למצות את עצמו אחרי שניק עושה את בחירתו. ובכל זאת, אנחנו מקבלים פה תמונה אינטלגנטית ומשעשעת על היחסים שבינו לבינה. דווקא השימוש שעושה הסרט בנימה הקרניבלית והמחוייכת המגחיכה את המאבק המתיש הזה, מאפשרת לערוך רפלקסיה על מילים גדולות כמו אהבה, שנאה, תשוקה ואמון, לקחת אותן קצת פחות ברצינות ואולי להתחיל אפילו קצת להנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
