מטר וסיגריה
עדיה אמרי אור חושבת שסרטו של עידן אלתרמן משקף נאמנה את עולמו הנפשי של האדם הנמוך, אבל שוכח שלא כל קטני הקומה הם עופר שכטר או קובי אוז
בדיוק לאותה תחושה ניסה אתמול עידן אלתרמן לקלוע בסרטו "נמוך", אוטו-ביוגרפיה דוקומנטרית עשויה היטב ששודרה אתמול (חמישי) בערוץ השני. זאת, לא לפני שהסרט זכה לכמות פרומואים שנתלתה אפילו על העקבים של אולפן הבחירות השקוף, בצדק רב. במשך 45 דקות, לא כולל מקבצי השחטה, בחש אלתרמן בעדנה, בהומור ובעיקר בכנות במוגלה של הפצע הכי פתוח שלו. שלו, של ערן צור, של עופר שכטר, של אלכס ליבק ושל רבים, מוצלחים ונמוכים אחרים - כאשר המטרה הברורה והמודעת הייתה לבחוש, על הדרך, גם בפצעיהם של הצופים.
אלתרמן ומבקר הקולנוע יאיר רווה, כותבי התסריט, הצליחו לגעת בקצב מעולה בכל הסוגיות העיקריות שראוי היה לטפל בהן, בגרף עולה. החל במשקעי הילדות ובהתמודדות עם הלעג וההקנטות, דרך רגשי הנחיתות ותקוות השווא וכלה בדרכי החיפוי שניתב ויצר לו כל אחד מהמרואיינים כחיפוי. לצורך העניין, גויסו פרט לידוענים גם שני נערים מניאטורים, דניאל בן ה-14 (146 ס"מ) ויונתן בן ה-10 (1.26 ס"מ), שדיברו בגילוי לב נדיר על ההתמודדות היום-יומית והנאחס שאינו בשליטתם.
למרות המונולוגים הכאובים שקורא אלתרמן לכל אורכו, הסרט שייך, ללא ספק, לנציגי הדור הצעיר. כך לדוגמא מנה יונה בשצף וברצף את מיטב הכינויים שמודבקים לו מדי יום ("יונה חצי", "יונה מילמטר", "יונה סנטימטר") וגולל את אימת שיעורי ההנדסה בהם חבריו לכיתה משווים אותו לסרגל. "כשזה מוגזם ואני לא יכול יותר", אמר ובוודאי עשה קווץ' לכמה וכמה לבבות ברחבי ישראל, "אני הולך לצד ובוכה. ואם אני אומר להם שגם אני יכול לצחוק עליהם, הם נותנים לי מכות ומרימים אותי מהצוואר".
למרות שהשניים גרמו לי להשפריץ חמלה מהאף ומהאוזניים, לא ניתן היה שלא לתהות עד כמה חסד
אם לא די בכך, משם, ריחפה המצלמה היישר לביתו של יונתן והדגימה לצופים כיצד בדיוק הוא מכין את מזרק ההורמון היומי שלו, כיצד הוא סופר בחרדה נשימות עמוקות ואיך בדיוק מפלחת המחט את הפולקע הקטן. השימוש בילדים ובחדירה לפרטיות, גם אם בהסכמה, הוכחה מאז ומתמיד כזרז רייטינג נפלא אך נראה היה שבדיוק באותה הנקודה איבד הסרט את הטיעון לכתר יצירת המופת.
הטאצ' של אלתרמן ומוצאו הפלטפוסי נראו בכל פינה. טוב עשה כאשר כלל מערכון מבוים חביב בו ישב עם כלב קטנטן על ספסל בפארק, ושתי עלמות נאות שצווחו לכל עבר "איזה קטנטן, איזה חמוד ומתוק", ניגשו לבסוף אליו עצמו. משעשע לא פחות היה סשן ההצעות לייעול שגולל כל אחד מהמרואיינים: שכטר תהה למה אי אפשר להשתיל סיליקון בעקבים, ליבק, הצלם, סיפר על חתיכות העיתונים שדחף לנעליים ושיוו לו תחושה של ענק ואילו אלתרמן שיצא לפגוש את הצעירות שהיו אהבותיו הראשונות הפליא בשליטה ב'אנטומיה' של מדרכות ושיפוען.
בסופו של יום, בדיוק באותה מידה שהסרט הדיף איכות הוא היה צפוי. "נמוך" אומנם הפנים מראש את תיאורית 'תפסת מרובה לא תפסת' ולא גלש לעיסוק בתחושותיהן של נשים נמוכות או גמלאים מתכווצים אך הוא כשל כאשר התעלם במופגן ובמגמתיות מסיטאוציה "מופרכת" אחת. מצב, בו אתה עלול להתחיל כילד ולסיים כמבוגר שכל קשר בינו לבין ידוענות או הצלחה מסחררת מקרי בהחלט. בפועל, להיות גבר נמוך במיוחד, זה חרא, ולא די בזווית שכל כולה התרפקות מפוכחת ומתקתקה על זכרון העבר. הרחוב הישראלי ומועדוני הפנויים-פנויות מלאים בנמוכים מתוסכלים, וטוב היה להחליף מילה או שתיים עם מי מהם שלא גדל להיות קובי אוז או עופר שכטר. סביר להניח שהיה להם משהו מעניין להגיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
