דוקומסה
יגאל בורשטיין מוציא את הסרט "מורה נבוכים" ומשוכנע שהרמב"ם הוא גיבור פריים טיים
יגאל בורשטיין, קולנוען ואינטלקטואל, גואל אותו בימים אלה מבדידות הצמרות שהושתה עליו, ומבקש בדרכו הצנועה לגאול אותנו. יש טקסט אחר. החיים זה לא רק "כוכב נולד". "מורה נבוכים - מסע בעקבות הרמב"ם", סרט במימון הרשות השנייה שבורשטיין כתב וביים וגם צילם (עם יגאל קצב) וערכה ערה לפיד, ייעוץ מדעי פרופ' שרה קליין-ברסלבי, יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב והוא הזדמנות לקבל - בקריינות של ששון גבאי - מכתמים מתוך כתביו של רבי משה בן מימון, הרופא, המתמטיקאי, הפילוסוף, האסטרונום, הגדול בתורה, ההומניסט, שגדל והתפתח מתוך ההגות היוונית והערבית, בצד ובצל האיסלאם ומתוך אמונה דתית יהודית עמוקה. זו הזמנה להשתתפות בתעלול היסטורי שמבצע בורשטיין, המצלם בעבור הרמב"ם את תמונות מסעו מקורדובה דרך מרוקו, ארץ ישראל ועד קהיר, ולהכרת עיקרי תורתו כמו שהם משתקפים במציאות של היום. את הסרט חותם ציטוט מתוך "מורה נבוכים": "דע שלא חיברתי חיבור זה כדי להיות גדול בישראל או כדי שייצאו לי מוניטין בעולם, אלא לשם אדוני יתעלה, בראותי אומה שאין לה דעות אמיתיות ומדויקות".
רצית להראות אותנו או לספר על הרמב"ם?
"רציתי שהרמב"ם יסתכל על המציאות שבה אנחנו חיים ויגיב עליה. וזה מה שהוא עושה. כל קריאה נכונה של הרמב"ם, באיזה הקשר שלא יהיה, תתייחס למציאות שבה אנחנו חיים. זה יכול להרגיז אנשים, אבל זה יכול לשעשע".
בעצם התכתבת איתו, שלחת לו תמונות מהחיים שהוא השאיר ומהמקומות שהיה בהם. התאהבת בו?
"אני חושב שכן. לא הייתי מבלה איתו לילה במיטה, אבל הוא קצת כמו שפינוזה או קפקא שבהשראתם עשיתי סרטים. אני מחפש גיבורי תרבות להזדהות איתם. הגיבורים המקומיים שמציעים לי לא מספקים אותי, לא בן-גוריון, לא ז'בוטינסקי ולא רב זה או אחר. הנוסטלגיה שלי זה יהודי חכם, מצחיק כשצריך, רציני כשצריך, מין צ'רלי צ'פלינים נפלאים של הגות. ולא רק של הגות".
אתה יודע שאתה עושה דברים די אזוטריים למרחב שלנו.
"אני לא חושב כך. אם הייתי ציני הייתי אומר שהמרחב הוא אזוטרי ביחס לסרטים. המרחב הוא כדרכם של מרחבים, קצת מטומטם, ובשביל זה יש אנשים נבונים שקצת יחזירו את המרחב לאדמה. ככל שאני עונה לך אני חושב שהמרחב הוא פשוט די אידיוטי, וכדאי להיזכר מדי פעם באנשים כמו אלה. אבל זה יוכל גם להיות עם קארל מרקס ות.ס אליוט".
אבל יגאל בורשטיין הוא הכל רק לא ציני. ילד בן 65, אינטלקטואל סקרן, שדוק של תמימות מתוח על פני הספקן שלו. פרופסור בחוג לקולנוע שבאוניברסיטת תל אביב, במאי קולנוע ("ייסוריו של ד"ר וידר", "מכתבים לפליציה", "אושר ללא גבול", "זמזום", "בלפר"), היה מבקר קולנוע, מחברם של "ספרות, סרט ומלחמות האזרחים של התרבות" ו"פנים כשדה קרב".
ב"מורה נבוכים" הוא מתאים טקסט לתמונה, מנגיד את המילים של הרמב"ם עם מראות קנאות וטיפשות, תאווה ובריאות, וגם עם תמונות ממבצע חומת מגן ומחיסולים ממוקדים בעזה, כפי שקולטת המצלמה שלו במקרה מהטלוויזיה הספרדית בחדרו במלון מיימונידס שבקורדובה. אז והיום, כאן ושם, הם ואנחנו, החיים כזרימה מעגלית וכל החוכמה שבעולם כנראה לא תצליח לכבות את הדליקות שמציתות השנאה או הבורות.
הכתבים של הרמב"ם, השקפת העולם של יגאל בורשטיין. יש מניפולציה בסרט.
"כמובן. סרטים הם מניפולציה. בעיקר סרטים דוקומנטריים. למילה 'מניפולציה' יש הקשר שלילי, אבל אני חושב שבחשבון האחרון, אם המניפולציה הזאת שלילית או חיובית, זה תלוי באיכות המוצר".
אז נאמר שעשית פובליציסטיקה באדיבות כתבי הרמב"ם.
"בלי ספק. המילה דוקומנטרי מטעה ומעוררת ציפייה לאמת אמיתית שסרטים דוקומנטריים שאני אוהב מעולם לא עשו. פובליציסטיקה זאת הגדרה יותר נכונה. המילה 'מסה' היא המתאימה ביותר".
חשוב לך שאנשים ייהנו מהסרט, או שחשוב לך לעשות אותו?
"אני נהנה אם אנשים אחרים נהנים מהתוצאה. בשלבי העריכה האחרונים חשדתי שהוא לא יגרום לאנשים הנאה, שיהיה להם קשה, שהוא דורש ריכוז, שעשויים להשתעמם או לסבול. מההקרנות שעשינו בינתיים, ורובן לקהל אוהד אני חייב לומר, אני לא מתרשם שאנשים סובלים. בתוך העבודה עצמה יש הכיף הגדול בלהפתיע את עצמך או את העורכת, או שהעורכת מפתיעה אותך".
יש לא מעט אירוניה בסרט.
"אחד הדברים שהטרידו אותי זה שהסרט לא מצחיק. נראה לי שסרטים צריכים להצחיק ובטח בסרט על הרמב"ם, שאתה לא מצפה שיהיה בו משהו מצחיק".
למה בכלל לעשות סרט על הרמב"ם?
"כנראה שיצא לי שם של אדם תרבותי ולפני הרבה שנים, כשהחברות רצו לקבל זיכיון לערוץ 2, הציעו לי להכין סינופסיס לסדרה על הרמב"ם. לא היה לי מושג מי זה הרמב"ם. נתנו לי ספר ילדים על חיי הרמב"ם, וזאת היתה כל האינפורמציה. כמובן שכשהם קיבלו את הזיכיון זה לא עניין אותם יותר. כעבור כמה שנים שוב היו צריכים לגשת למכרז וקיבלתי טלפון. הפעם ביקשו לא סדרה אלא סרט. הצעתי סרט דוקומנטרי, ואמרו לי שזה יקר מדי כי צריך
"אני חושב שזה היה תסריט מצוין, אבל אני היחיד כנראה. הם אולי לא קראו אפילו את התסריט. אבל אני נשארתי עם ידע על הרמב"ם. כשיש ידע צריך להוציא אותו, אחרת זה מעצבן. אז אחרי שנים הרשות השנייה הוציאה מכרז לסרט דוקומנטרי והצעתי את הצעתי הראשונית. ככה נולד הסרט".
בין קורדובה לפס, לעכו וירושלים, לכיכר רבין וקהיר, משוטטת המצלמה של יגאל בורשטיין עם הטקסטים של הרמב"ם במפגש כמעט הזוי שדומה לסיאנס. בקורדובה, עיר הולדתו של הרמב"ם, מגיעות קבוצות אל הבית שבו נולד וחי עד שקנאי האיסלאם הניסו את משפחתו לחיי נדודים. הרמב"ם כסלב - מראה מעורר צביטה של קנאה על היחס שנותנים לאחד משלנו כמו שיודעים לתת בעולם. בורשטיין לא מתרגש.
"ההתייחסות שלהם לגמרי מטופשת", הוא אומר. "אני לא חושב שיש להם מושג מי הוא באמת היה. הוא ידוע שם, אבל הוא ידוע רק במובנים מסוימים. שאלתי המון אנשים, כולל במלון מיימונידס את פקידת הקבלה שהיתה גאה מאוד בכך שהוא נולד שם, והיא ענתה: 'הוא היה רופא ואיש חכם', וזה בערך מה שכולם יודעים, בארץ ובחו"ל. מה שכן, הוא מעניין את הספרדים, לומדים עליו באוניברסיטאות, כותבים עליו כמו על אבן רושד שהוא פילוסוף ערבי מוסלמי. מאוד מעניינת אותם המורשת הטרום-נוצרית שלהם שלדעתי צריכה לעניין גם אותנו באותה מידה, המורשת הטרום-לאומית שלנו שרמב"ם הוא חלק ממנה. אני לא יודע עד כמה אנחנו מודעים אליה. ואני לא מתכוון להקשר של חזרה בתשובה".
מה אתה רוצה שיזכרו כשייצאו מהסרט?
"הייתי מאוד שמח אם אנשים היו יוצאים משועשעים. כשאני אומר משועשע אני מתכוון למגורים אינטלקטואלית. הייתי רוצה שאנשים שייצאו מהסרט יחשבו לרגע בהערכה על אנשים רציניים או על מחשבות רציניות. הרי הסרט ישודר בין 'נולד לרקוד' למהדורת חדשות. אין לי שום דבר נגד 'נולד לרקוד', אבל הייתי רוצה שיזכרו שיש מקום גם לרמב"ם, לקפקא או לצ'רלי צ'פלין, שזה לא כל עולמנו. אני חושב שגם הייתי רוצה שיחשבו על אפשרות של יהדות אחרת מזו שמחנכים אותנו בבתי ספר ובעיתונות ובטלוויזיה, יהדות רצינית כזאת. כי מה שאני רואה ומתרשם זה לא יהדות רצינית".
אתה חושב שאתה יכול לשנות משהו עם הסרט?
"לא. אני גם לא חושב שסרטים אי פעם שינו משהו. לפחות לא בטווח קצר. זאת לא סיבה לעשות או לא לעשות סרט. הנה אנחנו שנינו יושבים ומדברים וזה הודות לזה שהסרט נעשה. אולי איש אחד או שניים או עשרה יתחילו להתעניין בו אם לא הכירו אותו קודם, אבל הסרט בטח לא ישנה. שינוי כזה יכול לקרות אם יש צורך כללי להכיר את המחשבה היהודית שהיא בשבילי, ואני מדבר רק בשמי, לא בהכרח דתית. היא גם דתית".
מה קרה לך בעקבות הסרט?
"אני התחלתי לצטט אותו בלי סוף, באופן כפייתי. אני חושב שכמו רבים מאיתנו אני כן מחפש איזו תשתית לאומית, גזעית, להזדהות איתה, אף על פי שזה אמביוולנטי אצלי. רמב"ם הוא אחד שאני יכול להזדהות איתו, אפילו עם האנטי פמיניזם שלו ובטח עם הקוסמופוליטיות שלו, שאגב היא לא חד-משמעית. הוא מאוד מקפיד, הוא מאוד יהודי. אני מוצא שהדברים האלה לא בהכרח סותרים, אלא להפך, זה משהו שצריך ללמוד ממנו. הרבנים כמובן לא רצו שנלמד את זה ממנו. הממסד הדתי די פחד ממנו ובמאה ה-13 שרפו את הספרים שלו. מאוד כעסו עליו".
אתה יכול להבין מה מחפשים אצלנו עם הדלאי לאמה כשיש לנו את הרמב"ם?
"בצד השני של הגדר הדשא יותר ירוק. אני חושב שאנשים כמוני מרגישים רתיעה מהיהדות בגלל הרבנים המטומטמים ששוטפים את מוחנו. חד-משמעית ליבוביץ צדק כשהוא דיבר על ביזוי היהדות על ידי הרבנים. הבעיה שהרבנים האלה, בכוח השפעתם הפוליטית והכלכלית והעממית, האפילו על הרמב"ם המסכן, הוא נעלם בכל הפיח שהם פלטו ובפיצוצי האגזוז האינטקלטואליים שלהם, והוא זוהה עם היהדות שלהם פתאום. אני חושב שזאת טעות והוא המסכן אפילו לא יכול למחות".
בסופו של דבר אומר הרמב"ם שתכלית האדם "להגות רעיונות ולשאוף לדעת אמיתות כפי שהן באמת". נו, ועכשיו אתה יודע?
"כמובן שלא. אנחנו חיים במאה אחרת, אבל עצם העובדה שהאיש לא מוכן להסתפק במה שיש, אותי מאוד מרשימה. גם אדם חילוני וגם אדם ספקן יכול בכיף לשים אותו כמורה דרך, כמורה נבוכים. זה מין לפיד כזה. גם רמב"ם כותב על אי היכולת של האדם להגיע לחקר האמת. בשבילו האמת היא להכיר את אלוהים, והעניין הוא לא להצליח להכיר אותו אלא לעשות את המאמץ. מצווה עלינו לנסות להגיע לחקר האמת".
אתה חושב שהוא היה איש מאושר?
"אין לי מושג. גם עכשיו אני לא ממש מכיר אותו. ברור לי שהוא אדם שמאוד נהנה ממה שהוא עשה. הרמב"ם אמר שאדם שמתקרב לאמיתות סופו למות מות נשיקה. אז הוא בסופו של דבר מת מאושר כי הוא התקרב לאמיתות".
נא להמתין לטעינת התגובות
