תנו לגבר ציפרלקס
אלעד כהן ושגיא צורף מוציאים אלבום בכורה סקסי, אביב גפן מתבגר ונוגע בקלאסיקה
ולא אנונימיים כי לצורף ולכהן לא מגיעה הכרה בזכות העבודה הראויה שעשו בפרוייקט שלהם. אלא כי כהן וצורף בחרו לצוות אליהם שלל חברים, קולות ופרצופים מפורסמים מהם, להנהגת המסע היחצ"ני שמלווה את "30". הקולות שייכים ליהלי סובול, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, מלאני פרס וסיון שביט. קשה לומר מה עבד טוב יותר בדרכו של "30" אל ההצלחה - החברים ממדורי הרכילות או העובדה הפשוטה שמדובר באלבום באמת טוב.
זה נכון שמלאני פרס יכולה למכור גם אויר ארוז בשקיות ניילון (או סבון לטורקים, כפי שראיתי לאחרונה באינטרנט) אבל דווקא פרס היפה והלא מנוסה היא ההפתעה המרעננת של "30". תמיד נעים להיתקל באדם הפועל בהתאם למגבלותיו. פרס, צורף וכהן הסיקו שיש להם עניין עם אישיות מעניינת בעלת קול לא ענק ובעוד יהלי, אביתר, סיון ואסף מוסיפים לפרוייקט את הטון המהקוצע והיעיל, אך הצפוי מאד שלהם, מלאני מגישה שירה נשית מרוחקת, אירופאית, מנוכרת כמעט, שברירית במקומות מסוים. בתוך ים הדיוות ההיסטריות שמכות ברדיו הישראלי עם שירים שעושים חשק למות, הופעתה של מלאני ב "30" חדשנית ומסקרנת.
דווקא בשיר הטוב ביותר באלבום, שיר הנושא, לא נעזרו צורף וכהן כמעט באיש (למעט שביט שעושה קולות רקע כה עמומים עד שכמעט ולא שומעים
30, שגיא צורף ואלעד כהן - NMC
גם אביב גפן שיגר אל הרדיו הישראלי פנינה רצינית לאחרונה, את "מחר", הסינגל המאד מצליח ומוצלח שלו מתוך "עם הזמן", אלבומו החדש. אבל העובדה שאביב גפן יודע לכתוב להיט שיחרוך את הרדיו אינה חדשה לאיש. חובת ההוכחה הזו כבר אינה מוטלת עליו. גם גפן מגובה באלבומו בנבחרת מרשימה של אנשים וקולות שכל זמר היה רוצה לעצמו - דנה עדיני, דניאל סולומון, סטיבן וילסון ועופר מאירי - אבל באלבום של אביב גפן יש רק כוכב אחד וקוראים לו אביב גפן.
גפן הוא כמעט הכוכב היחיד בארץ שמצליח, מזה שנים, להחזיק את פאסון הרוקנרול המלא. הוא יודע שלא קל להזדקן בכבוד בתחום הזה והוא גם דיבר על זה, בפתיחות רבה, בראיון שנתן ערב יציאת התקליט. כשעוברים את גיל 30 האימרה "בשביל כבוד צריך לעבוד" מקבלת משמעויות חדשות, במיוחד בחייו של סטאר שעשה קריירה על גבן של הרבה ילדות היסטריות.
אבל לאביב גפן יש שלושה דברים שיעבירו אותו בכבוד גם את העשור הקרוב. יש לו את אותו פאסון רוקנרול, שאפשר גם לקרוא לו כריזמה, יש לו אומץ - כלומר הוא ממש לא פחדן - והוא גם מוכשר מאד. שלושת ההתכונות הללו בולטות מאוד ב"עם הזמן". גפן לא מפחד לכתוב טקסטים שישאירו אותו חשוף בפני מאזיניו ומעריציו ועם זאת, ואולי בזכות זאת, כל שיר ב"עם הזמן" יהיה, עם הזמן, להיט או להיט גדול. "מחר", "עם הזמן", "מגיפה" ו"אין זמן תחת השמש", שהוא שיר סיום אלבום קלאסי, יכולים בקלות גם לסחוף איצטדיון.
מפה והלאה מתחלקות הבריות לאלה שאינן סובלות את גפן ולאלה שמאד מעוניינות לשמוע כל דבר שיש לו להגיד ולשיר. אלה השייכים לקבוצה הראשונה לא ישנו את דעתם על גפן בעקבות "עם הזמן". הם עדיין יאשימו אותו בפלצנות, במלודרמטיות ובגניבת שירים מאואזיס. אלה המשתייכים לקבוצה השנייה כנראה ירגישו שלכל הדרמה הזאת יש כיסוי באלבום יפה, בוגר יותר, שונה בנוף הגפני המוכר, וישרטטו לעצמם מפת דרכים של אחד מתהליכי ההתבגרות המעניינים במוזיקה הישראלית, תהליך שהתחיל עם "בלקפילד", ממשיך ב"עם הזמן" ונראה, כרגע, רחוק מלהסתיים.
"עם הזמן", אביב גפן - הליקון
נא להמתין לטעינת התגובות
