מתה על מנחם בגין
בראיון לקראת צאת סרטה החדש "ונדטה", נטלי פורטמן חושפת עד כמה פוליטקלי קורקט יכולה בחורה זעירה אחת להיות
אודרי הפבורן החדשה, כך כינו כמה מגזינים את נטלי פורטמן. מחמם את הלב היהודי, לא? ונכון שהיא עזבה את עיר הולדתה ירושלים בגיל שלוש. ונכון שאבא אבנר (מומחה לפוריות) ואמא שלי (אמנית וסוכנת) שינו את השם מהרשלג לפורטמן. אבל אנחנו הכי אוהבים לחבק מצליחנים משלנו. בטח ובטח אם הם דוברי עברית שוטפת, באים ללמוד כאן באוניברסיטה ואפילו יוצאים קצת עם סלב מקומי. אין מה להתווכח, נטלי היא הצברית הכי מצליחה בהוליווד.
עכשיו נטלי מככבת ב"ונדטה" שעולה בשבוע הבא, סרטם של האחים וושובסקי, האנשים שעומדים מאחורי קונצרן "מטריקס", ואין עיתון או אתר בעולם שלא התהדרו בתמונה של הגולגולת המושלמת שלה, אותה גילחה במהלך הצילומים.
הייתי חייבת לשאול במפגש במלון אסקס בניו יורק אם היא לא מתה מפחד. "מובן שלדמות בסרט אין ברירה, אבל אני יכולתי לבחור, כך שזה לא היה ביג דיל. למעשה, די התרגשתי כי חשבתי שזה יהיה כיף. לא יודעת אם אעשה זאת שוב, כי לוקח לשיער הרבה זמן לצמוח. מה שהיה מלחיץ בצילום הסצנה זה שהיינו יכולים לצלם את הגילוח רק בטייק אחד. לכן לא היה מקום לטעויות, לא שלי, לא של המצלמה ולא של הסכין".
אמה תומפסון סיפרה פעם שהיא גילחה את הראש כפעולת מחאה של נשים ואחר כך היה לה קר מאוד.
"גם לי היה קר, בעיקר כשהייתי בברלין בחורף. היה לי מבחר כובעים, אבל ההסתגלות הגדולה יותר היתה לשאלות של אנשים. בחיים הרגילים אני אנונימית למדי. אני יכולה ללכת בניו יורק ואף אחד לא יעצור אותי או ינעץ בי מבט. אך כשהראש שלך מגולח, כל הזמן מביטים בך, וזו הרגשה משונה".
טוב, כיסינו את הנקודה השטחית הזאת, ועכשיו כולנו פנויים לדבר על הסרט. ב"ונדטה" פורטמן היא איבי, שזר מסתורי במסכה, בגילומו של הוגו וויבינג ("מטריקס", "שר הטבעות"), מציל אותה באישון לילה. אותו זר, המכונה וי, מקדיש את חייו לשחרור אנשים החיים נוכח איומים ומצוקה.
הסרט הוא מותחן פוליטי המבוסס על רומן בעל אותו שם, "וי פור ונדטה" בשמו האנגלי, שהופיע לראשונה ב-1981, שנת לידתה של פורטמן, במגזין החודשי "Warroir" ומיד הפך לקאלט. לאחר 26 גיליונות המגזין נסגר, ורק חמש שנים מאוחר יותר השלימו היוצרים אלן מור ודיוויד לויד את הסאגה של וי, כשפרסמו את הרומן ב-1989. הסרט שזור
אנדי ולארי וושובסקי עיבדו את הרומן הגרפי הזה בנאמנות, אך גם הריצו את הסיפור קדימה בזמן. הפעם החליטו האחים לחלוק את העבודה ולוותר על תפקיד הבמאים לטובת עוזר הבמאי הראשון שלהם, ג'יימס מקטיג.
חומרים לא פשוטים לסחוב על כתפיים צעירות. גם אם היא צברית חריפה כמו נטלי שלנו. "הסרט הפך ליישות עצמאית, זה לא הסרט שלי", היא מצטנעת. "אני לא חושבת שאני סוחבת את הסרט, כי הדמות של וי כל כך חזקה, גם אם היא מאחורי מסכה. מה שחשוב זה שהסרט חזק, משאיר בך חותם".
לא מוזר לשחק מול אדם במסכה?
"הוגו הוא כזה שחקן נפלא, שאת יכולה להבין מה עובר על הדמות רק מהקולות ומהמחוות הפיזיות שלו. מובן שאנחנו מאוד תלויים במבע של הפנים, וכאשר אין לך את זה, אתה תוהה מה קורה שם מאחורי המסכה. הדמות עוברת את זה עם הצופים. אבל ביצירות אמנות גדולות יש תפקיד חשוב גם למה שנעדר. כך הקורא/ הצופה/המאזין צריך להשלים בעצמו את החסר. כצופה בסרט הזה אתה חושב, מרגיש, מעורב במה שעובר על הדמות. כך כולנו הופכים לווי, כי אנו משלימים בעצמנו את המבע של פרצופו".
את הספר קראת?
"קראתי את הרומן הגרפי כשהציעו לי את התפקיד. לא ידעתי עליו לפני כן, וזה היה מבוא מדהים לעולם של הרומנים הגרפיים. תמיד חשבתי שהם סתם הרחבה של חוברות קומיקס, בידור מטופש של ילדים, אך גיליתי שזו ספרות נפלאה בשילוב אמנות יפהפייה. נחשפתי לז'אנר חדש לגמרי".
פורטמן נהנית לפרט גם את היתרונות ואת המסרים של הסיפור: "הוא מדבר על טיפוסים מסוימים ועל כך שהם הולכים ומשתכנעים שהם יכולים להשתמש באלימות כדרך ביטוי לאמונות פוליטיות. הקהל יכול לראות שהשיטות של ממשלים טוטליטריים לא שונות בהרבה מהרטוריקה ומהתעמולה שבהן משתמש וי כדי לשכנע אנשים להצטרף לאלימות.
"הסרט שואל איך אנו מקטלגים את סוגי האלימות, מדוע אנו אומרים שאלימות של מדינה לגיטימית ושל הפרט לא? מדוע יש הבדל בין הריגת אזרח להריגת חייל שהפך לחייל כי המדינה כופה עליו לעשות זאת בגיל 18? מה ההבדל אם הורגים מישהו בתאונה או כשאנחנו הורגים שלא במתכוון אזרחים עיראקים? בסופו של דבר הקטגוריות האלו של האלימות, מוצדקות או לא, הופכות לטריוויאליות את ההשלכות של האלימות - שאנשים מתים. וזה לא משנה אם התכוונת לכך או לא, אם המדינה התירה לך לעשות זאת או לא. חשוב להעלות שאלות כאלה, והסרט הזה פרובוקטיבי מספיק כדי שאנשים, בעד או נגד, ידברו על הנושא אחרי הצפייה".
איך הסתדרת עם קטעי העינויים?
"לא הרגשתי שבאמת מענים אותי ולא היתה לי שום טראומה. אבל כן היה קשה לראות את זה. מה שעזר לי זה שבשבוע ההכנות לפני הצילומים קראתי את ספרו של מנחם בגין, 'לילות לבנים', על ישיבתו בכלא הסיבירי ועל תנועתו, שהשתמשה באלימות נגד הבריטים כדי להביע את אמונתה הפוליטית. משהו דומה לתהליך שאיבי עוברת, כך שהקריאה הזאת באמת סייעה לי להפוך את הכל למוחשי".
נעשה קצת כבד, אז נתרענן בפרטים ביוגרפיים חשובים, ואיך לא, ברכילות: כשהיתה בת 12 הלכה פורטמן, כעת כבר ילדה ניו יורקית יפה במיוחד, לאכול פיצה. ראה אותה סוכן דוגמניות וממש רצה להפוך אותה לדבר החם הבא בשטח הקטינות, אבל פורטמן ידעה כבר אז שהיא בכלל רוצה לשחק, וב-1993 פרצה ב"ליאון", שם גילמה יתומה שנצמדת לרוצח שכיר (ז'אן רנו) וכובשת את לבו. לדבריה, יציאת הסרט היתה תקופה לא קלה: "אני גאה מאוד בסרט", אמרה פעם, "אבל היה לי מוזר כשהסתכלו עליי כעל אובייקט מיני כשהייתי בת 12".
בכלל , לפורטמן יש דעה מוצקה מאוד על סרטים שמראים סצנות סקס בין קטינים למבוגרים. למעשה, זאת הסיבה שהיא סירבה לתפקיד המפתה בסרט "לוליטה". "לעתים קרובות", הסבירה, "שחקנים צעירים לא חושבים על ההשלכות שיש לסצנות סקס ועירום. הם כל כך רוצים את התפקיד עד שהם מסכימים להיות מנוצלים, ובסוף הם מביכים את המשפחה, את החברים ואפילו זרים גמורים". פרט מעניין לא פחות הוא שפורטמן ביטלה את השתתפותה ב"רומיאו ויוליה" לצד ליאונרדו דיקפריו, כי פער הגילאים ביניהם נראה לה גדול מדי.
ב-1999 פרצה פורטמן לתודעת הקהל כמלכה אמידלה ב"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס והערכה רשמית קיבלה עם המועמדות לאוסקר על "קרוב יותר". דילגנו קצת באמצע, תסלחו לנו. בין לבין היא הספיקה לסיים לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית ולהעביר כמה חודשים אצלנו במולדת, באוניברסיטה העברית בירושלים. צנועה ונחבאת אל הכלים כל כך, שעבר זמן לא מבוטל לפני שמדורי הרכילות המקומיים שמו עליה יד. היא צילמה כאן גם סרט עם עמוס גיתאי, "אזור חופשי", ודווקא חנה לסלאו גנבה לה את הפרס בקאן. על אתר הצילומים היא גם קטפה ליווי מקומי, בדמות השחקן לירון לבו, שאחז בידה במהלך אי אילו טקסים נוצצים לפני שהשניים נפרדו לדרכם. כלומר, היא לתהילת עולם והוא למדור הרכילות של "לאשה".
אף שהיא כבר לא יושבת פה קבוע, פורטמן עדיין מספרת עלינו דברים יפים. "למכרים שלי בישראל", סיפרה , "יש אהבת חיים מדהימה. אין שם את המותרות ואת הפאר ההוליוודיים, ובכל יום הם נאבקים כדי לשרוד, ועדיין יש להם כוח והתלהבות שקשה למצוא במקום אחר". אגב , גילוי הלב הזה גורר תוצאות קצת מוזרות, למשל, שטף של תסריטים על השואה. "אני מקבלת משהו כמו 400 תסריטים כאלה בשנה. זה מה שקורה כשאתה מדבר בפתיחות על כך שאתה שחקן יהודי".
ברשימת הידידים שלה נמצאים חברי להקת מרון 5 וג'ייק ג'ילנהול. ברשימת האקסים נמצא השחקן תומאס האס, שגילם את הילד בסרט "העד" (בטח הם דיברו המון על ילדות באור הזרקורים). כיום, טוענים אתרי הבידור האמריקניים, היא שבה לזרועותיו של גאל גרסייה ברנל, הכוכב המקסיקני הלוהט ("דרום אמריקה על אופנוע", "חינוך רע").
" אני אוהבת לצאת לבלות", היא מספרת (פעם אפילו תפסו אותה מנסה להיכנס למועדון עם תעודת זהות מזויפת), " אבל לא למסיבות הוליוודיות עם כוכבי קולנוע, אלא עם החבר'ה שלי. בכל פעם אנו מתכנסים בדירה של אחד מאיתנו. הם חבר'ה נפלאים. לא מפורסמים, חלקם ודאי יהיו פעם, אבל מבחינת הצהובונים הם לא מעניינים. גם גיליתי שאם את לא רוצה לדבר על חייך הפרטיים ובאמת לא אומרת דבר זה די מוציא לתקשורת את הרוח מהמפרשים. יש לי מזל שהעיתונאים מכבדים את רצוני לפרטיות".
ואיך משלבים בין החיים הפשוטים שאת רוצה לחיים הזוהרים שהם פועל יוצא של העבודה שלך?
"כשיש לך מזל בחיים אתה לא צריך לחוש רגשי אשמה אלא להימנע מניצול היתרונות שבדבר. אתה צריך ליהנות מזה אבל גם לחלוק את ההנאה עם אנשים אחרים. אין לי בעיה ללבוש שמלה יפה כל עוד אני לא תורמת בכך לחומרניות. אפשר ורצוי ליהנות מיופי הבגדים, כאמנות, אך לא להפוך לעבד שלהם. אני לא לובשת בגדים מעור, מפרווה, מנוצות או ממוצרים אחרים שמקורם בבעלי חיים. את הנעליים שלי אני קונה אצל סטלה מקרטני, שאצלה הכל בלי עור, ואת הבגדים מרעייתו של בונו, שמשתמשת רק בכותנה אורגנית ולא עובדת עם מפעלים שמשלמים שכר רעב לעובדים. כל הרווחים שלה הולכים לקמפיין למלחמה בעוני. זה נשמע כמעט פארודיה על תקינות פוליטית, אבל לדעתי אין לנו שום סיבה להתבייש בכך שאנו מנסים להיות טובים בכל האספקטים של החיים".
אגב, גם לטקסים הוליוודיים נחשבים, נא לשים לב מעכשיו, פורטמן עונדת "משהו זול, או איזו ענתיקה, אבל בחיים לא יהלומים חדשים, כי יש כל כך הרבה פוליטיקה זוועתית שקשורה בכריית יהלומים".
מתי בדיוק התחולל כל השינוי הזה?
"אני זוכרת איך הפכתי לצמחונית, אבל היו עוד אירועים שהשפיעו עליי. כשהייתי בת תשע החלטתי להיות צמחונית, כי הלכתי לבית ספר יהודי ובבית לא שמרנו כשרות. אמא נהגה לתת לי לבית הספר כריכים עם סלט עוף, והייתי צריכה לשקר לכולם ולהגיד שזה טונה, אף שזה ממש לא הריח כך. כל כך שנאתי לשקר, עד שיום אחד אמרתי לאמא שאני צמחונית, כדי שהיא לא תצטרך לספק לי ארוחת צהריים כשרה".
לא קל לראות שכבר בגיל צעיר יצאה פורטמן אל העולם מצוידת בדעות ובהשקפות פוליטיות ומוסריות מוצקות. "אני באה מרקע מאוד פוליטי", היא מודה. "סבא שלי היה ציוני סוציאליסט בפולין, מנהיג שמאל, כך שברור שיש לי רקע סוציאליסטי, ואני מאוד מעריכה את זה. הוא עלה לארץ ישראל בשנות ה-30 ואפילו הקים את אחד הקיבוצים הראשונים. חינכו אותי לראות את כולם כשווים, וגם לדאוג לאחרים ולנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר. יכול להיות שזה נשמע קצת פלצני כשאתה אומר את זה בקול, אבל אני באמת מעריצה אנשים שמנסים להפוך את העולם למקום טוב יותר. כי יש יותר מדי אנשים שיותר מדי עסוקים בעצמם ולא מסתכלים החוצה".
אולי תהיי פוליטיקאית.
"קשה להתנבא מה אעשה בעתיד. כיום אני אוהבת לשחק, ובינתיים זה עניין די קבוע בחיי. גם חשבתי על מה המשמעות של סרטים והגעתי למסקנה שמבחינת הצופים יש להם פונקציה חברתית אדירה. יושבים שעתיים עם אחרים בקולנוע ומשאירים את הבעיות בבית. ואתה גם לא מתעסק בצרות שלך אלא בחיים של הדמויות על המסך, בתקוות, באכזבות, באהבות ובצער שלהן. ואז, כאשר אתה יוצא לרחוב ורואה הומלס, אתה יכול אולי להבין מה עובר עליו ולגלות אמפתיה. כך שאם זכית למצוא עיסוק שהוא גם מהנה וגם בעל משמעות, זה מאוד נדיר, ואתה בהחלט בר מזל".
נא להמתין לטעינת התגובות
