ארבעה שירים
"מהמ" ו"Little girl blue" מאת אנה הרמן, "ילד יהודי" ו"שיר ערים חורפי" מאת ואן נויין
"אֲבָל דּוֹקְטוֹר לֹא מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם
...רַק דּוֹקְטוֹר עִם דּוֹקְטוֹר"
דן פגיס
אָמַרְתִּי שֶׁיּוֹרֵד לִי דָּם, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
יוֹרֵד לִי דָּם מִכָּל חוֹרַי, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
אָמַרְתִּי שֶׁמּוֹתִי קָרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
שָׁמַעְתִּי צַעֲקוֹת עוֹרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
אָמַרְתִּי: עוֹד מְעַט אָמוּת, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
גַּלְגַּל רֹאשִׁי הָיָה שָׁמוּט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
הָיִיתִי
הַמָּוֶת כְּמוֹ זִמְזוּם יַתּוּשׁ, כְּשֶׁאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
חָזַר וְאֶת דָּמִי סָחַט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר
הַמַּיִם בָּאוּ עַד הַנֶּפֶשׁ וְעַד הַצַּוָּאר
אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם רַק מְהְמְ
עִם מְהְמְ
(אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי יוֹם הֻלֶּדֶת
וְאַתְּ לֹא אָמַרְתְּ לִי מַזָּל טוֹב
אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר
וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל
וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב).
אֲנִי – עַל חֶבֶל דַּק בֵּין סוֹדוֹתַי לְגִלּוּיָם –
הוֹלֶכֶת כְּמוֹ שֶׁכָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים לַיָּם.
רֹאשִׁי הוֹלֵךְ אָחוֹרָה אֶל עֵינַיִךְ הַתְּכֻלּוֹת –
חָלַמְתִּי שֶׁטָּבַעְתִּי בְּלִי יְכֹלֶת לַעֲלוֹת.
לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת מֵעַל לְמִטָּתִי תָּלִיתִי
תְּמוּנָה שֶׁל הִתְאַבְּדוּת בְּנֻסַּח פְּרֶה-רָפָאֶלִיטִי –
זֵעָה קָרָה מִמֵּצַח הַיָּרֵחַ הַכָּסוּף
וּמָוֶת מְלַבְלֵב בֵּין קְנֵי הַגֹּמֶא וְהַסּוּף –
בַּנַּחַל הַיָּרֹק שֶׁבַּצִּיּוּר הַהוּא אוֹפֶלְיָה
פָּרְחָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְהַמָּוֶת כֹּה יָפֶה לָהּ.
וּכְמוֹ יַלְדָּה מוּל יָם לֵילִי כָּחֹל שֶׁל פִּיקָאסוֹ
רָאִיתִי נַחַל מְכַסֶּה סוֹדוֹת כְּמוּסִים מִנְּשֹא.
קָפַצְתִּי אֶל הַמַּיִם וְקָפַצְתִּי אֶל סַפַּת
הַפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, וְאֶתְמוֹל לִדְרוֹם צָרְפַת
נָסַעְתְּ, וְלֹא אֶרְאֶה אוֹתָךְ עַד עֶרֶב יוֹם רִאשׁוֹן.
הַדֶּלֶת נְעוּלָה. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִישֹׁן.
נָסַעְתְּ לִדְרוֹם צָרְפַת, וְלֹא נוֹתַר לִי שׁוּם מָקוֹם
לַחְזֹר אֵלָיו, וּמִסְּבִיבִי סוֹבֵב עוֹלָם עָקֹם.
אֲנִי הוֹפֶכֶת אֶת רֹאשִׁי, וְקִיר לָבָן מוֹפִיעַ
בִּמְקוֹם רֹאשֵׁךְ, כְּמוֹ קְעָרָה שֶׁנֶּהֶפְכָה עַל פִּיהָ.
דִּבַּרְתִּי כְּבָר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה וְאַתְּ אוּלַי לֵאָה.
עַכְשָׁו הַחֶדֶר רֵיק וְהָאַמְבַּטְיָה מְלֵאָה.
אֲנִי נִכְנֶסֶת לָאַמְבַּטְיָה וְגוּפִי נֶחְבָּט
מִסּוֹף הַמַּיִם הַיְרַקְרַקִּים שֶׁבָּאַמְבָּט
וְעַד סוֹפָם, וְאֵין בַּמַּיִם אַף טִפַּת אֶמְפַּתְיָה –
זֹאת הַסִּבָּה שֶׁגֶּ'נִיס ג'וֹפְּלִין מֵתָה בָּאַמְבַּטְיָה.
בַּמַּיִם אֵין טִפַּת אֶמְפַּתְיָה וְרֹאשִׁי שָׁמוּט –
זֹאת הַסִּבָּה שֶׁבָּאַמְבַּטְיָה גַּם אֲנִי אָמוּת.
שני השירים מתוך "ספר הרפואות הפשוטות", אנה הרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ריתמוס - סדרה לשירה
ילד יהודי
בּוֹא נִסַע עַד הֲלוֹם
נִסַע דֶּרֶךְ הַמּושָׁבוֹת
צֹמֶת גָּדְרָה פְּקוּקָה
וּברדְיוֹ שׁוֹמְעִים גַּם שִׁירִים מִלִּיבֶרְפּוּל
אָתַהּ תּוֹהֶה בְּקּוֹל
מַה קּוֹרֶה עִם ג'וֹ דֶמָּאגִּ'יוֹ וְהָאֻמָּה הָאַחֶרֶת.
בְּמַבָּט מְצַמְצֵם אֶפְשָׁר לְנַחֵשׁ שֶׁהַפָזָה הַזּוֹ הִיא אֵירוֹפֶּאִית
אֲבָל הִיא בּוֹלְשֶׁבִיקִית מִשּׁוּם הַוֶּסְט הַצַּמְרִירִי וְרַעְמַת הַתַּלְתַּלִּים
הַזְּהוּבָה. תְּכֻלּוֹת הֵן עֵינֶיךָ, כְּמוֹ מַמָּשׁ הָיִיתָ יֶלֶד יְהוּדִי בְּמוֹסְקְבָה
מִתְחַזֶּה לְצָאר
שׁוֹתֶה ווֹדְקָה מִכּוֹסִית קְרִיסְטָל
מְרַחְרֵחַ בֵּיצֵי סַלְמוֹן עַל קְרֶקֶר, וְהַשֵּׁם כָּתוּב נָטוּי מֻדְגָּשׁ זָהוב
בְּתוֹךְ הַקָּנוֹן הַסִּפְרוּתִי.
וּבַדִּירָה, רֵיחַ שֶׁל דַּפִּים מַחֲנות יַד שְׁנִיָּה,
יֶלֶד, אִתָּהּ מֵנִיחַ אֶת הָרֶגֶל בַּהִסּוּס
וְאָז טוֹבֵל אֶת כָּל גּוּפְךָ בָּאַמְבַּטְיָה "תַּדְלִיקִי לִי סִיגַרְיָה, הִנֵּה הַחֲפִיסָה עַל הָרִצְפָּה" מַצְבִּיעַ וְנוֹטֵף,
וּבְפָנֶיךָ הַזּוֹלְגוֹת גֶּבֶר
זֶהוּ אָבִיך, כּוֹתֵב לְךָ עַל כָּחֹל שֶׁבְּעֵינָיו.
בּקּוֹמָה ה-26,
בּצּפוֹן
שׁכְבַת גּשׁם
מכסה אֵת הֶרְצְלִיּה. (מֵהַחַלּוֹן הַזּה, אֲנִי יְכוֹלָה לִראוֹת
גם אֵת חורֶף 2002). יֵשׁ רַעַשׁ שֶל סַעֲרַת גלּים,
יֵשׁ רֵיחַ שֶל יַם צהוב
יֵשׁ קור ולא משנה העִיר. אֲנִי נוסקת לאטלאט
לְבַדלְבַד
עִם בדּיּוּק.
בּבֵית הקפה, לַחַשׁ לִי גבר שישב מֵאֲחוֹרַי:
"אֵתם שקועיַם בּשּׂיחָה וְזֶה יָפֶה, נדמה שׁמּשּׁהוּ שׁוֹנֵה מכל הָעוֹלָם מִתְרחֵשׁ פְּה".
"זה רֶגַע הִיסְטוֹרִי", סיפרתי לּוֹ. "וְזֶה נִרְאֶה כּךְ" הנהֵן וְהדְחַקְתּי אֵת כָל הלילות שֶלא הָיוֹ, כִי הֵן לָא הָיוֹ.
באוּר הַשּׁמֶשׁ, אָז בּפָרִיז;
התחבאֵתי במיצג צְדָדִי שֶל קוֹלְנוֹעַ רֵיק ורצּיתִי להזדיין
שם בּמרכּז פומפְידו, לדמיין שׁעָשׂיתִי אֵת זה
בתוךְ הבריכה הַדּקּה המזלִיפה
שפְריצים אל גגוֹת- העִיר
פ ר י זזז.
אָבַל כּמוּבַן שׁיָרד הגשׁם.
ובדה-לָאת, שכבתי לְבַד עָל המיטה הַגּדוּלּה, בּאַכְסַנְיָה היָפה
בעיירה הציורית דה- לָאתתת.
קראתי מגזיניַם באנגלִית וְשׁמַעְתּי אֵת הלְבַדדד.
צליל הָאַהֲבָה שהִיא לא הַחַיּים,
אלא נִדְבּךְ סִיכָה
עָל חולצה
שמסירים.
ואן נויין, ילידת 1982 ממשפחה ויאטנמית. גיבורת הסרט הדוקומנטרי "המסע של ואן". מתגוררת ביפו. פרסמה יצירות ביכורים בגיליון 2 של "מעיין".
נא להמתין לטעינת התגובות
